כשהתחילו עם החוק המטורלל הזה, ידעתי שאני חייב למצוא פתרון לפֶּפֵּה, וכמה שיותר מהר. כולה צ׳יוואווה, שוקל מקסימום שלושה קילו, בחיים לא נשך אף-אחד – בקושי ליקק – וגם אם היה נושך, לא היה גורם נזק רב יותר מעקיצה של יתוש.
ועכשיו בגלל שרוטוויילר אחד, בטח כבר סנילי, נשך איזו זקנה בגן-מאיר, כל הכלבים במדינה מחויבים לשים רסן. לא מספיק עברנו לדירה קטנה יותר – כמה אפשר להחזיק שני חדרים פלוס כלב עם משכורת של מורה – וגם רחוקה יותר מהפארק שפפה אוהב. עכשיו צריך גם לנעול לו את הפה עם חתיכת פלסטיק מכוערת, משל היה זולל בני-אדם, כמו חניבעל לקטר?
בהתחלה לא דפקתי חשבון. פפה ואני ירדנו יחד לגינת הכלבים בכובשים, כרגיל, בלי רסן. אחרי יומיים תפס אותנו פקח שהזכיר לי כלב נקניקיה. הוא אמר שפפה מסכן את בריאות הציבור ונתן לנו קנס של 500 שקל. הלוואי שהיו לי ביצים להמשיך ככה, בלי רסן, לא לשלם את הקנס. שיביאו הוצאה לפועל, גם ככה אין מה לקחת. הרי אם כל בעלי-הכלבים יחד יגידו זין, לא שמים רסן ולא משלמים, מה הוא כבר יוכל לעשות, הנקניקייה הזה?
אבל לרוב הבעלים זה בכלל לא מזיז. מה אתה נובח, הם אומרים, בסך-הכל רסן, ובכלל, זה כלב, הוא לא מודע למה שקורה לו.
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
