1
אמרתי לה כבר באחת הפעמים הראשונות שאני יודע מה יקרה. כשיודעים, הכל יותר קל. עדיף לדעת אמת אומללה מאשר לחיות את אי הידיעה; אפילו אם זו עשויה להצמיח איזו פיסת חופש. הודאות נמצאת במקום הראשון בסדר העדיפויות. היא השקר הכי גדול והמגן הכי בטוח.
יהיה קשה. את תתאכזבי ממני ואני אקח אותך כמובנת מאליה. אני לא אהיה מספיק ואת תהיי יותר מדי. אנחנו נצטרך לקום ולהאכיל את הילדים. אני לא אבין אותך ואת תביני אותי יותר טוב משאני אבין את עצמי. ואת לא תביני אותי. אני אסתכל על אחרות. לא אסכים להראות לך את חוסר הביטחון והפגיעות שלי. שנינו נהיה צפויים. זה כבר לא כמו פעם, שמשפחה הייתה משפחה וזהו. אנחנו דור של אינדיבידואלים ויש חמישים אחוז גירושין. עכשיו יש רומנטיקה ומחר זה יעבור. כדי שמערכת היחסים תעבוד אנחנו צריכים לעבוד. על עצמנו ובינינו, על אמון ותקשורת ומוכנות. את תשתני ואני אשתנה ואנחנו נצטרך למצוא דרך להשתנות יחד מבלי לנסות לשנות אחד את השנייה.
איך היא תגיב, גם את זה ידעתי. זה יותר מדי בשבילה, היא עוד ילדה ואני כבר בגרתי. היא חשבה שהיא מכירה אותי. עכשיו היא לא תבין והיא תפחד. היא תשאל שאלות, בזהירות. אחר כך היא תלך הביתה מבולבלת.
ואכן.
היא חייכה בשלווה ועומקו של הים נשקף באישוניה. הפלגתי בתוכם, צללתי לתוכה. היא אחזה בידי ואמרה לי שזה בסדר. לאשליה יש ערך אם היא כנה. כבר נפגשנו פעם. יש לנו דבר מה לגלות יחד ואולי הוא יהיה כואב. יש לנו חוב זה לזו. עכשיו מספיק. היא רוצה שאחבק אותה.
זה היופי בידיעה. שבמוקדם או במאוחר החיים מוכיחים לך אחרת. המציאות מראה את עצמה למי שמתבונן אבל גם למי שלא. ואז הידיעה מחליפה פניה והופכת ללמידה.
בחוגים מסוימים קוראים לזה חסד.
2
אני לא יודע אם בדידות זה משהו שכל אחד מאתנו חווה מעצם היותו בגוף. זו שהתלבשה יפה ולומדת משפטים ובעלה שמספר בדיחות. האם הם ביחד או לבד. או עבור רובנו הבדידות לא מתגלה במלוא הדרה. לא היינו מסוגלים לעמוד בזה. או אין בדידות.