רועי אהרון

פתוח

כשיצאתי דרך החלון הדלת כבר הייתה סגורה.

מזה זמן מה שאיני נכנס דרך דלתות אלא אם כן הן פתוחות – קיבלתי את ההחלטה הזו פה-אחד לאחר תקרית הדלת הנעולה.

להיות אחד שנכנס רק דרך דלתות פתוחות עלול לעורר נגדך המון זועם נושא לפידים. הלא הם, שכל חייהם עסוקים בלנסות ולפתוח דלתות, לעתים נעולות, לעתים סתם סגורות, אבל סגורות מאוד – כל משאלתם היא שפעם אחת תיפתח הדלת מאליה.

אבל אותה פעולה של לחיצה ממושכת על ידית, ובכלל כל מה שמתלווה אליה ומתרחש שם במנגנון של הצילינדר, שלא לדבר על הכוח הצנטריפוגלי הנדרש לסיבובו של המפתח והתרתו של הבריח – כל אלו לא בשבילי. הם לא יותר מזיכרון סגור ורחוק.

אני חי את חיי כרגיל, כמעט. אם דלת המשרד אינה פתוחה לרווחה כשאני מגיע בבוקר, אני פשוט הולך הביתה. בביתי אין חפצים יקרי ערך, כך שהפרצה לאו דווקא קוראת לגנב. מה גם שסטטיסטית, סביר יותר שגנבים יחמדו את מה שנמצא מאחורי דלתיים סגורות. מניסיון, או שהם לא באמת מאמינים שהדלת פשוט פתוחה ואפשר פשוט להיכנס ולקחת, או שהם אוהבים את האתגר. כמו שיש אנשים שנכנסים רק דרך דלתות פתוחות (כמוני), יש אנשים שמתעקשים להיכנס רק דרך דלתות סגורות.

אז לגבי תקרית הדלת הנעולה. למען האמת, איני אוהב לנבור בתקרית הזו, שכן היא בעצמה הינה דלת כבדה מברזל, נעולה, חורקת, עם קוד של כספת, בתוך חדר נסתר בזיכרוני. ובכל הנוגע לדלתות סגורות ונעולות, המשנה שלי היא… טוב, כבר הבנת.

לפעמים אני קצת מרמה. אם אני ממש צריך להיכנס לאנשהו, למשל רכבת או סופרמרקט, והדלת אינה דלת אוטומטית עם חיישן (שלטעמי הינה ההמצאה הגדולה ביותר שראתה האנושות מאז הגלגל – דלת סגורה שנפתחת בעצמה), אני מחכה כמה דקות עד שמישהו אחר יפתח את הדלת, ונכנס בשערה, משל הייתה פתוחה מלכתחילה. זה עלול להישמע מאוד אנוכי, אבל מבחינה סוציולוגית, בעולם בו כולנו היינו נכנסים רק דרך דלתות פתוחות כל הזמן, החברה הייתה מתארגנת כך שדלתותיה תהיינה תמיד פתוחות, או לפחות נפתחות מעצמן.

אפרופו דלתות שנפתחות מעצמן, קשה למנות כמה דייטים נגדעו באיבם משום שסירבתי לפתוח את הדלת עבור בת-לוויתי, או פשוט נעמדתי שם וחיכיתי שהיא תפתח את הדלת עבורי. קשה להן להבין שלפעמים הדלת פשוט תיפתח מעצמה. למשל, כאשר הדלת הנעולה והכספתית שבזיכרוני נפתחת מעצמה, ואני שוב מסובב את המפתח בדלת הנעולה ההיא בדירה הישנה שלנו למרות שהוא מרגיש לי נעול מדי ונכנס פנימה ורואה את מירית מוצצת לאידלמן מהמשרד ואת מאורי התינוק שלנו בלול בפינת החדר, ואני מסתובב ורוצה לצאת, לצאת מהר ככל האפשר, אבל הדלת לא נפתחת, ואני דופק ודופק, דופק עד שהעור במפרקי האצבעות מתקלף, והדם ניגר מהם, דופק עד שפרק כף היד נסדק ועצמות האמה נשברות, וזהו העור המתקלף והדם והעצמות השבורות של כל אלו שהתדפקו על דלתות האהבה, או הביטחון, או השמחה או השלווה, התדפקו והתדפקו ולא נפתח להם, כשכל זה קורה, אני נכנס לחדר בדירה החדשה שלי, סוגר מאחוריי את הדלת, מכבה את האור ומתקפל מתחת לשמיכה בתנוחת עובר.

כשזה נגמר אני יוצא דרך החלון.

זה לא מספיק לכתוב על עולם חדש. צריך לחיות אותו.

בהתאם לעקרונות של שילוש חברתי וכלכלה מבוססת-רצון, החלטתי להציע את כל העשייה שלי על הכדור הזה ללא תמורה, כדי לא למנוע מאף אדם גישה אליה.

נהנית מהקריאה? אפשר לקרוא עוד על המודל ממש כאן

עוד רעיונות

פנטהאוז בגן-עדן

אומרים שלא לוקחים איתך כסף לקבר. זה לא נכון. הו, כמה הוקל לו, לסאני, כשראה את פקיד הבנק המחויך בכניסה לגן-עדן, מחתים אותו על טופס ומוסר לו כרטיס אשראי. חיוך

לקריאה >>

ברנינג וומן

גלי הפכה לגל-רדיו בפעם הראשונה בקופנגן, באשרם של אושו, בלי אייווסקה ובלי נשר מדריך. מוקטה-אננדה, ההודי עם בגדי-הפשתן הלבנים והשיער הגולש, לימד אותה אסאנה ששולחת פראנה מהמאניפורה ישר לצ׳אקרת הכתר.

לקריאה >>

קיצור תולדות הכינים

אלוהים נכנס לבידוד. הוא נדבק בהרצאה של יובל נח הררי על כינים פרה-היסטוריות, למרות שהיה מחוסן (ההומו-סאפיינס, כך מסתבר, פלה מצאצאיו את אותן הכינים כמו הכינים בימינו אנו.) בכל אופן,

לקריאה >>