באמצע כיתה ט׳ העיפו אותי מכיתת-מחוננים. אולי זה היה בגלל שלא הייתי מחונן מספיק – על כל פנים לי אמרו שזה בגלל שנטפלתי והצקתי למחוננים האחרים. לפני שהעיפו אותי, נתנו לי הזדמנות להמשיך להיות מחונן. המחנכת נתנה לי עונש לכתוב שני דפי פוליו על הצקות. גאונות פדגוגית.

תראו, כנראה שבסוף זה עבד, ואני הפכתי לקלישאה. בריון תיכוניסט, שבשנות העשרים שלו עובר טרנספורמציה רוחנית, מבין שכל בני-האדם טובים מטבעם, רוצה לכפר על העוולות שעשה, מתקשר לבקש סליחה מכל המחוננים שנטפל אליהם, וחי באושר ועושר עד עצם היום הזה. סאונדס אבאווט רייט, נו?

נחזור דקה אחורה. ברמת-גן יש שני מועדים בהם בודקים אם אתה מחונן. הראשון הוא בכיתה ב׳. נותנים לך מבחנים עם משולשים שווי-שוקיים ומילים כמו גזוזטרה, ואז מסיקים שהאל חנן אותך. ואז אתה גם זכאי ליותר משאבים מכספי המיסים של ההורים שלכם, באדיבות משרד החינוך.

אז מסתבר שהאל חנן אותי כבר בכיתה ב׳. אבל אני, אני לא רציתי לעבור לבית-ספר אחר ולהיות עם שאר המחוננים. העדפתי להישאר עם החברים הלא-מחוננים שלי.

למה? אולי איזו אינטואיציה ילדית, בכל אופן המחוננים האלה נראו לי חנונים. עדיין לא ידעתי להגדיר מה זה חנון. ולמה יש לי דחף להיטפל אליו. היום אני כבר מבין, ותכף אסביר לכם גם.

בכיתה ט׳ לא הייתה לי ברירה אלא להפוך למחונן כהלכה.

שנה לפני כן, בכיתה ח׳, אשפית פדגוגית אחרת קבעה שיש לי ג׳ בהתנהגות (היה לה מכשיר מיוחד למדוד את זה, לפי הא׳-ב׳). לכן קיבלו אותי לתיכון רק בתנאי שאני הולך לכיתת מחוננים. זכרו, זה שלמחוננים יש פרוטקציות זה לטובת החברה כולה וגם לטובתכם.

אבל הדחף הזה להלום במחוננים האלה – לא פיזית רק באמצעות מילים – עדיין כרסם בי. מדוע?

ובכן, כדי לענות על השאלה הזו, צריך לשאול קודם: אותם המחוננים, במה חנן אותם האל הטוב? האם חנן אותם בכישורים חברתיים, בשמחת-חיים, בהבנה עמוקה של נפש האדם ונבכיה, בזיקה לאמנות וליצירה, בחיבור קמאי לטבע?

לא. האל הטוב חנן את אותם מחוננים בחשיבה אנליטית, מכניסטית, טובה בתכנון וארגון מערכות; במניפולציות על מספרים, בעיקר כסף; וכמובן, באם כל החנינות – הטכנולוגיה המבורכת והמסכים. למסכים אין מורכבות רגשית. יש להם רק אפס או אחד.

עכשיו הבעיה מתחילה כשלמחוננים נוצר דיסוננס פנימי.

מצד אחד, מגיל אפס אומרים להם שהם הכי מחוננים והכי חכמים והכי הכל. מצד שני הבחורות השוות לא יורקות לכיוון שלהם, החבר׳ה המצחיקים לא רוצים להיות חברים שלהם, אין להם שום כלים להבין את העול הרגשי שההורים האגואיסטים שלהם כפו עליהם בשם איזו גאווה עלובה, ולמה שהם ילכו לטיפול? הרי הם מחוננים, והמטפל לא יודע יותר טוב מהם.

לכאורה הבעיה הזו היא רק בעיה של המחוננים, ולא של האנשים הרגילים, אלו שהאל לא חנן אותם. כמוכם.

אבל מה שקרה בהמשך, זה שהמחוננים, מצוידים במשאבים שהקנה להם משרד החינוך מכספי המיסים של ההורים שלכם, עשו כל שביכולתם על-מנת להשתלט על העניינים, ולהפוך למאגניבים של התיכון הגדול שנקרא החיים.

איפה אפשר למצוא את רוב המחוננים האלה היום? מוכרים פרסומות ומשחקי-מחשב לילדים שלכם, במישרין או בעקיפין. עושים מניפולציות בבורסה, ואתם לא יכולים לקנות דירה. יונקים עוד משאבים של המיסים שלכם באמצעות כנסיית השכל שנקראת האקדמיה. וכמובן – עושים מניפולציות סטטיסטיות ומחליטים מה תזריקו, מתי תסתגרו בבית, ומה תשימו על הפרצוף.

כן, רק מחוננים אמיתיים יודעים שלבודד משתנה סטטיסטי זה בלתי-אפשרי, ושיש יותר דרכים לפרש דאטה מאשר דף גמרא. והם מתווכים לכם את הידע הזה כמו הרבנים שמתקשרים את האינסוף יתברך.

מי אתם חושבים הם אותם נחמן אשים, אלרועי-פרייסים, בליצרים, וכמובן צוקרברגים וגייטסים? ילדי-כאפות, שעכשיו הם התותחים של השכבה. כולם מתיישבים כל ערב ב-8 וצופים בהם. מחכים למה שיש להם להגיד. אולי הם לא הכי מצחיקים, אבל בדיוק בגלל זה צריך למגר את הצחוקים מהעולם, ולהכניס את הרצינות המחוננת. והכל בגלל שהם יודעים שלמשולש שווה-שוקיים יש זוויות בסיס שוות.

אבל הבעיה אפילו יותר עמוקה מזה. אתם רוצים להידמות להם. אתם רוצים שהילד שלכם יהיה הייטקיסט, ויעשה תארים, ויעשה חמש יחידות במתמטיקה, ושיהיו לו הרבה לייקים באינסטגרם. אתם בוחרים את המקצוע שלכם לפיהם. את הדעות שלכם.

אז למה לאותו ילד עם ג׳ בהתנהגות היה דחף להיטפל לחנונים האלה? אולי הוא ידע.

היום, כבר נדמה לי שלא נטפלתי אליהם בגלל שהם היו חלשים. נטפלתי אליהם בגלל שזיהיתי את הגאווה שלהם, ואת הסכנות שהיא טומנת בחובה. ככל שזיכרוני אינו מטעה אותי, מעולם לא נטפלתי למחוננים שבסוף סיימו כאמנים או עובדים סוציאליים. רק לאלו שעושים רק כסף, כסף, כסף. אבל אולי אני טועה, וזה גם בסדר.

אפילו את הפוסט הזה, אין לי ברירה ממש אלא להעביר דרך אותו עולם שהמחוננים בנו עבורי. מה שכן, לפני שנה וחצי נפטרתי מהסמארטפון לנצח, וגם מהטינדרים למיניהם. ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי.

המחוננים יצרו לכם עולם שבו בין כל אינטראקציה חברתית או מינית, יש מסך שמתווך. וכולכם חיים בו.

המחוננים יצרו מערכת ערכים שתגרום לכולם לקרוע את עצמם במשך שנים כדי לעשות תארים מונפצים, רק כדי להיות דומים למקובלים החדשים של השכבה.

המחוננים יצרו מערכת כלכלית שבה המספר הוא האלוהים, והאדם משתעבד כל יום, קצת יותר.

מיליון דולר, אומר שון פארקר למארק צוקרברג ב״הרשת החברתית״, זה לא מגניב. אתה יודע מה מגניב? מיליארד דולר.

לעשות אקזיט זה לא מגניב. זה מגניב של חנונים. מגניב של ילדי-כאפות. לתפוס טרמפים בכל אירופה זה מגניב. לקפוץ לים עירום בלילה זה מגניב.

לקבל הרבה מאצ׳ים בטינדר זה לא מגניב. לגשת לבחורה שמוצאת חן בעיניך זה מגניב.

לצלם את עצמך או לכתוב פוסט פסואדו-מלומד זה לא מגניב. זה מגניב של ילדים שלקחו להם את הסנדביץ׳.

זה לא מגניב לעשות תואר של משהו שאתה שונא. זה מגניב להיות נגר, או ציירת, או לטפל בבעלי-מוגבלויות.

זה לא מגניב להזמין משלוח בקליק, זה מגניב להכניס את הידיים לבטן האדמה.

זה לא מגניב לשלוח את היד לטלפון כשחבר קם לשירותים במסעדה. זה מגניב לנשום את הרגע הזה בכללותו, כי הוא כל מה שיש.

משחנו את המחוננים למלוכה. הם בנו לנו עולם דיגיטלי, עולם שיתאים להם. ועכשיו לא רק שאתם חיים את מרבית חייכם בעולם הזה, הם המודל לחיקוי שלכם. הם מלך הכיתה. והם לא לוקחים לכם את הסנדביץ׳. הם נותנים לכם אותו, עם כרטיס של תן-ביס.

אולי כדאי להיטפל לתופעה הזאת, להציק לה. אולי זה יעשה טוב למחוננים וללא-מחוננים כאחד.