״שב, בני, שב לידי, ואספר לך על אותה תקופה המכונה: ׳ימי הבעיה׳.
הבעיה צצה לה בארץ רחוקה-רחוקה, אך במהרה עשתה דרכה אל מחוזותינו. בן-לילה, תפחה הבעיה לממדים חסרי-תקדים, ואף זכתה לתואר: הבעיה הבעייתית ביותר אי-פעם. הבעיה הופיעה לא רק בעיתונים, במקלטי-הטלוויזיה ובשלטי-החוצות – אף בפניהם של בני-האדם כולם השתקפה הבעיה. בעיניים.
כיצד נראית הבעיה, שואל אתה, בני?
ובכן, מעולם לא ראיתי את הבעיה במו-עיניי, גם לא אף-אחד ממכריי. לא רבים היו האנשים שראו את הבעיה או שמעו אותה – צבע לא היה לה גם לא ריח – על כל פנים היה ברור לכל שהבעיה שרירה וקיימת. ואם לא ניתן היה לראות את הבעיה, בני, הרי היה זה רק בגלל שהיא, הבעיה, הייתה בכל מקום – ממש כמו הרוח.
הבעיה המשיכה להתפשט, והפכה כה נפוצה, לא רק בבתי-הספר ובבתי-הקולנוע ובבתי-הקברות, אלא גם בסדקי הבניינים שבקרן הרחוב, ביבשה, באוויר ובים הייתה הבעיה, בלבן שבין האותיות שבספרי הלימוד, מתחת לציפורניים.
האנשים ביקשו לנוס מן הבעיה בכל דרך אפשרית. חלקם הסתגרו בבתים ואטמו את החלונות, אחרים נטו להימלט אל הרים מבודדים. אולם לאן שלא פנה האדם, שם הייתה הבעיה.
הנשיא שב והתריע והזהיר מפני הבעיה, הוקמה מפלגה חדשה בשם ׳הלאה עם הבעיה׳, צוות מומחים מיוחד לפתרון בעיות התכנס מדי יום ביומו לדון בבעייתיותה של הבעיה ולתור אחר פתרונות, ואף נחקקו חוקים חדשים – הלא הן ׳תקנות הבעיה׳.
בבתי-הספר לימדו את תורת הבעיה, ועד כמה בעייתית היא. המורים כולם התאגדו באופן מופתי, ומילאו את חובתם האזרחית, להנחיל כישורי פתרון בעיות, ולהגיד אודות הבעיה ונפתוליה באוזני כל נערה ונער. הבעיה הייתה אז כה מוחלטת, כה חובקת-כל וכה בעייתית, עד שבשלב מסוים נותרו האנשים כולם שכובים במיטתם, חבויים מתחת לשמיכה, והבעיה משתוללת לה בכפר, בשדה ובעיר.
המומחים גילו, זה היה די מהר יאמר לזכותם, שבכדי לפתור את הבעיה, יש קודם-כל לאתר את הבעיה. ומכיוון שלא ניתן היה לראות את הבעיה – צבע לא היה לה גם לא ריח – פיתחו במהרה המומחים, בהתאם לחובתם האזרחית, מכשיר לזיהוי בעיות. צבעו של המכשיר היה ירוק-בהיר, ובנוכחות הבעיה הפך ירוק-לימוני. המומחים חילקו את סך כל המכשירים הירוקים-לימוניים, בסך כל המכשירים הירוקים-בהירים, ובכך חישבו את מקדם הבעיה.
אמנם לא היה זה פתרון, אך לפחות לא הייתה זו עוד בעיה.
במיוחד חששתי לשלומו של אבי, הלא הוא סבך. ובשל חובתי האזרחית להגן עליו מפני הבעיה, מיהרתי העירה וקניתי עבורו ארון. לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים, בני, שכן כל עוד אינך חלק מהפתרון, ובכן, הנך לבטח חלק מהבעיה. המומחים המליצו על הארון, שיגן עליו מפני הבעיה. גם הארון איננו פתרון, הם הסבירו, אך הוא מתחרז עם פתרון, ולכן עדיף על כל דבר שמתחרז עם בעיה. רבים רכשו פית-ארון, ומסמרו את הוריהם הבאים-בימים בתוכו, הרחק מהישג ידה של הבעיה, על-מנת שיוכלו להעביר את שנותיהם האחרונות והיקרות בשלום, ללא חשיפה של ממש לבעיה, ובכך להבטיח את ביטחונם, בלי בעיות.
את הילדים עטפנו בפלסטיק אנטי-בעייתיאלי.
איני בטוח שכדאי שתשמע זאת, בני, הלא אני מסתכן כאן בחטא השחתת הנוער, אך בעיצומם של ימי הבעיה, כמה לוקים בנפשם ערערו על קיומה של הבעיה. הם השתמשו בתחבולות ותכסיסים כדי לטעון שאולי בכלל אין בעיה, ושאם יש בעיה, אולי היא לא עד כדי כך בעייתית.
מכחישי-הבעיה טופלו בהתאם לתקנות הבעיה, וטוב שכך. ראוי שכל איש ידע ויבין, שניתן לנסות לפתור את הבעיה, ניתן להעמיק בבעייתיותה, לחקור אותה עד אין קץ, ניתן לתקוף את הבעיה ולהילחם בה אך לעולם אין להטיל ספק בעצם קיומה. הלא משחר ההיסטוריה קיימת הבעיה, בראשית הייתה הבעיה, הבעיה היא האלוהים. כן, הבעיה – עתיקה היא כמו הזמן עצמו, ומרגע שנוצרה, לעולם לא תוכל לשוב עוד ולהיעלם. ברגע שתחדל הבעיה יחדל גם האדם – הבעיה היא-היא האדם. ואם אין לך בעיות, בני, אף בעיה כלל, מוטב שתשכים ותצא ותמצא לך בעיה, אחרת בני-האדם, בני-האדם הטובים, מתוך דאגה טהורה לשלומך, ימצאו עבורך יופי של בעיה. כן, בני, בני היקר, הם יגדילו ויכתבו כרכים על גבי כרכים על הבעיות שבכלל לא ידעת שיש לך, וכל זה אך ורק לטובתך, כדי שיוכלו לקבל אותך כאחד משלהם, בעייתי כאחד האדם.
למרבה המזל, לבסוף קם הגאון והציע פתרון. ותודות לגאון נפתרה הבעיה, והכל הריעו: היאח לגאון, הידד לפתרון! היאח לפתרון, הידד לגאון! ובן-לילה נסתיימה לה תקופת הבעיה הבעייתית ביותר אי-פעם, עם פתרונה של הבעיה. והאנשים שבו לחיות את החיים, בדיוק כפי שחיו אותם לפני שצצה הבעיה. והבעיה נשכחה כליל. הלא החיים שאחרי הפתרון הם החיים שלפני הבעיה, ומזל שיש גאון, שאף-על-פי שאינו מסוגל לייצר בעיות, מסוגל גם מסוגל הוא למצוא את פתרונן. וכך, חלפה הבעיה כלעומת שבאה, והפכה לזיכרון עמום, משאירה אחריה אך ורק שובל דק של רוח בעייתית.
אז, עדיין לא נודע לאנשים, שהבעיה הייתה כל-כך בעייתית, שעוד טרם פתרונה, החלה לייצר, בעצמה, בעיות נוספות. בעיה שמייצרת בעיות, הרי לך בעיה אמתית! והיה סמוך ובטוח, בן אהוב, שגם אם מעטים הם אלו שראו את הבעיה – צבע לא היה לה גם לא ריח – היה סמוך ובטוח שעל כל ריבוא ריבואות בני-מזל שחמקו מאימת הבעיה, הופיעו בעיתונים, במקלטי-הטלוויזיה ובשלטי-החוצות אחדות רבות של עדויות מזוויעות על הגלים שהכתה הבעיה וגרורותיה.
כן בני, אז, עדיין לא נודע לאנשים, שהבעיה כאן כדי להישאר. עשר שנים חלפו להן מאז שצצה לה הבעיה באותה ארץ רחוקה. כשאבי, סבך, הלך לעולמו, הוא כבר היה שכוב בתוך הפית-ארון שלו. הקבורה התנהלה, אם כן, בקלות יתרה וללא בעיות, לאחר שבית-הקברות נסרק בידי מכשירים לזיהוי בעיות ומקדם הבעיה חושב כהלכה.
ואתה בני, שאת ילדותך נאלצת לבלות בצל הבעיה, ששנותיך היפות ביותר הוכתמו בידי אותה בעיה בעייתית וארורה, זכור כי הוריך עשו כמיטב יכולתם על-מנת למצוא את הפתרון ולהפיצו ברבים ולהדליקו לאבוקה גדולה, ומילאו את חובתם האזרחית, ודע לך שאין לך את מי להאשים מלבד אותה הבעיה. האם מרגיש אתה את הבעיה, בני? מתחת לעור אתה מרגיש אותה, בגידים היא דוגרת, בעצמות?
ולפעמים מאוחר בלילה, מגיעה אליי מחשבה מוזרה, ואני מתפלל שאבי לא היה חי את שנותיו האחרונות בתוך ארון, ואתה – את שנותיך הראשונות לא היית חי בפלסטיק, אבל אז אני מזכיר לעצמי שלהתפלל, במיוחד בנוגע לאירוע שהתרחש בעבר ועליו אין לנו כל שליטה, הינו מעשה אי-רציונלי.
וכך, עם המצא הפתרון, על אף היותו פתרון זמני, שכמו כל דבר זמני, הגוף למשל, יש לו תאריך תפוגה, הבעיה לעומת זאת היא נצחית, כמו למשל הנשמה, בכל אופן עם המצא הפתרון שבו האנשים לבתי-הספר ולבתי-הקולנוע ולבתי-הקברות, שבו לאוויר וליבשה ולים, עד רדת הערב. ועם רדת הערב, התכנסו האנשים בביתם, התיישבו מול המקלטים, לחצו על הכפתור האדום, והמתינו בסבלנות עד שיכריזו על הבעיה הבאה.״