חוק אחד בלבד הופיע במצע של מפלגת ׳אחווה׳, ולכן, לכשנבחרה, היה לאל ידה להפנות משאבים רבים לטובת חקיקתו ואכיפתו.
אף-אחד לא תיאר לעצמו שהמפלגה הקטנה תנצח בבחירות. הפרשנים ייחסו את הניצחון לשני גורמים עיקריים. הראשון – הקמפיין הממוקד, שבשל פשטותו הצליח לחדור לתודעתם של רבים מן העם, כמו מסמר. השני – העובדה שהעם מאס במצעד הקטטות וההשמצות הבלתי-נדלה בין שתי המפלגות המובילות, מפלגת ׳חירות׳ ומפלגת ׳שוויון׳, שנאמר, שניים רבים, השלישי לוקח.
וזהו נוסח חוק יסוד – ביטול הכסף: לא ינפיק מוסד או אדם פרטי, לרבות ממשלה, בנק או חברה בע״מ, כל אמצעי מסחר, אנלוגי או דיגיטלי, לצורך תחלופת סחורות ושירותים בין אזרחים.
ביום הראשון לתחולת החוק, רוב האזרחים, עבדכם הנאמן ביניהם, הסתגרו בבתיהם, מחשש לפרעות. אחרים, פעילי מפלגת ׳חירות׳ ופעילי מפלגת ׳שוויון׳, יצאו להפגין, זועמים. הצטרפו אליהם אזרחים נוספים, בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, שהקדישו שנים ארוכות לרכישת השכלה, שתבטיח להם עבודה מסודרת עם שכר קבוע, או כאלה שצברו ותק. המשטרה אפשרה את ההפגנות ללא כל הפרעה, שכן הנשיא הבהיר זה מכבר: חופש הביטוי לא ייפגע. אתם חופשיים לעשות כרצונכם, הוא אמר, רק בלי כסף.
עם-זאת, אזרחים שניסו לפרוץ כספומטים, משום שהאמינו שהכסף המזומן ישרת אותם בצורה כזאת או אחרת, או כאלו שניסו לבזוז חנויות מזון ואחרות, נעצרו על-ידי השוטרים. הנשיא שב והתריע בחדשות: הכלכלה עודנה חופשית, והחוק והסדר שרירים וקיימים – הכאוס שאנו עדים לו אינו יותר מאשר חבלי-לידה כואבים אך הכרחיים.
מעטים, בעיקר עשירים טריים לשעבר – שבדקו כהרגלם את מצב חשבון-הבנק, וכל שמצאו היה רק אפס, עגול כמו כדור-הארץ – קפצו מהגגות.
שטרות מכל המדינות ומכל הזמנים החלו להיסחר בשוק השחור, אך המשטרה הגיעה לכולם; גם למפיצי המטבעות הדיגיטליים, שהסתובבו ברחובות אחוזי טירוף משיחי, מטיפים אודות הסדר החברתי הקריפטוגרפי החדש שיגאל את האנושות. אכיפת חוק ביטול הכסף הייתה בראש סדר העדיפויות של מפלגת ׳אחווה׳, שכאמור, הייתה זו הבטחת הבחירות הבלעדית שלה. עבור הנשיא, לא היה דבר חשוב יותר מלקיים את הבטחותיו להוד מעלתו הבוחר. אמנם הכסף הוא איננו שורש כל הרוע, הוא אמר, אך הוא בהחלט קרקע פורייה לצמיחתו. הוא שב וחזר ואמר: אתם חופשיים לעשות כרצונכם, רק בלי כסף.
ביום השני, טרם אזלה אספקת המזון והמים בבתים, ורוב האנשים עדיין נותרו בין כתלי ביתם וצפו בחדשות. חלקם פחדו לצאת לרחובות; אך אפילו אם לא חששו כלל, עדיין העדיפו שלא לצאת החוצה. ואני לא מדבר רק על פועלי המערכת הכלכלית למיניהם, שבן-לילה הפכו מיותרים כמו צ׳ק שאין לו כיסוי – בנקאים, רואי-חשבון, חברות-אשראי, ברוקרים, אנליסטים, יועצים פיננסיים, יועצי השקעות, יועצי משכנתא, מתווכים, חלפנים, חשבי-שכר, פקידי ממשלה האמונים על קצבאות, כלל מערך רשות המיסים, ועובדי חברות הביטוח, וגם פרסומאים של אותן חברות ואחרות, קופאיות בסופר, והחברה שמייצרת את הקופות, נהגים של ברינקס, בתי-קזינו ותאגידי לוטו, כל החברות שבמישרין או בעקיפין היה עיסוקן כסף, על כל פקידיהן, מנהליהן, מאבטחיהן, פרקליטיהן, טכנאי-המחשבים שלהן, טלפניותיהן, והמזכירות, המנקים, כמו גם פרופסורים לכלכלה, ובתי-הדפוס שהדפיסו את ספרי הלימוד, הכתבים במדור הפיננסי, אני לא מדבר רק עליהם, אלא גם על החקלאים, המורים, הרופאים, הנהגים, הזבנים, הסנדלרים, האופים, המטפלים, הזמרים, הציירים, הטייסים, המשוררים, הרקדנים, ללא תמריץ מוניטרי, אף-אחד מהם פשוט לא הצליח למצוא סיבה מספיק טובה לגרד את עצמו מהספה.
רוב בעלי-הדירות חיכו לראות לאן נושבות הרוחות בטרם יפנו את השוכרים, אך היו כאלה שלא התמהמהו. מבין המפונים, אלו שהתמזל מזלם, ולהוריהם הייתה דירה בבעלותם, חזרו להתגורר אצלם, עד שיעבור זעם. אולם לא מעט יחידים ומשפחות שפונו מצאו את עצמם ברחוב, עם ערימת רהיטים, בעוד מעונם הקודם נותר ריק כמו החלל החיצון.
במקביל, המזווים החלו להתרוקן, והאנשים הגיעו להתדפק על המרכולים בבקשה למזון. הבעלים של חנויות המזון נותרו המחזיקים החוקיים של הסחורה. העובדים של אותן חנויות, שבעבר פרקו את הארגזים, סידרו את המדפים, שטפו את הרצפות, סרקו את הברקודים – נותרו נתונים לחסדיהם של הבעלים, ותלויים ברצונם הטוב כדי שלא יגוועו ברעב.
חלק מהבעלים שמרו את כל מלאי המזון לעצמם ולמשפחותיהם, למקרה שיגיע יום הדין. לא ניתן היה לדעת מתי תיגמר האספקה, שכן, כפי שכבר צוין, לחקלאים לא הייתה סיבה מספיק טובה לצאת לשדות. בעלי חנויות אחרים, אופורטוניסטים, בדקו עד כמה ניתן למתוח את הגבול, כמה יוכלו לקבל בתמורה למרכולתם: סוודר יפה, תכשיט, מציצה. נשים וגברים כאחד עשו את שמוטל עליהם על-מנת לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם.
גם בעלי הדירות השכורות נהנו ממעמד דומה לזה של בעלי חנויות המזון, והשוכרים עמדו בתור כדי לעשות בשבילם סידורים, או מסז׳, העניקו להם חפצים שהבעלים, כמו עורב, חמד לעצמו, מסרו לידיהם עודפי מזון או נייר טואלט, על-אף שהמצרכים שברשותם היו דלים מלכתחילה, וכמובן הציעו את גופם, בכל תנוחה, בכל שעה, לפי תשוקותיו הכמוסות ביותר של הבעלים. כאשר כל צרכיו הגופניים של הבעלים באו על סיפוקם, ועדיין נותרו לו נכסים או מזון עודפים, הוצעו לו אפשרויות בידור שונות בתמורה לשימוש ברכושו, לשם השעשוע הצרוף: חלילנים חיללו עבורו, מחוללים חוללו עבורו, ואלו שהיו חסרי-כישרון, כיסו עצמם בתחפושת של קוף או ארמדיל עם פעמונים, ופיזזו בפינת החדר, לצליל צחוקו המתגלגל של הבעלים.
האשפה נערמה ברחובות ולא היה מי שיאסוף אותה. התחבורה הציבורית הושבתה, בשל סירובם של הנהגים להסיע אזרחים ללא שכר. גם רכבים כמעט שלא נראו בכבישים, שכן הדלק נשמר לצוק העתים. הטלוויזיה, אתרי האינטרנט, כולם פעלו במתכונת מצומצמת. היחידים שהגיעו לעבודה, כדי להמשיך ולדווח את ההכרחי בלבד, היו אלו שהובטחה להם תמורה ממשית על יגיע-כפיהם, בדמות מזון, מקלט, או טובות הנאה – בדומה לשוטרים.
מפגינים צבאו על בית-הנשיא, אך ללא תחמושת, סיכוייהם היו קלושים מול משמר האחווה. הנשיא שב וחזר ואמר: אתם חופשיים לעשות כרצונכם, רק בלי כסף.
בכל הנוגע לאחוז הפשיעה, היה מוקדם מכדי לקבוע כיצד ישפיע עליו אותו חוק יחיד ומתעתע. היו דיווחים על מספר תקריות של שוד מזוין; אך הייתה זו תופעה נדירה יחסית, ובלאו הכי פחותה בהרבה מתחזיות הממשלה. אמנם, אין זה מופרך לחשוב שגם במצב של כאוס מוחלט, רוב האזרחים הנורמטיביים יעדיפו למצות את כלל האפשרויות בטרם יבחרו לנקוט מעשה קיצוני, הן מטעמים מוסריים, הן מכוח ההיגיון הבריא, הבסיסי והאנוכי ביותר. השודדים, אם כן, שלרוב נתפסו ובאמתחתם שק מלא קופסאות שימורים, נעצרו במהרה, תודות לכוח השיטור, שהיה רב – כמעט ולא היה צורך במשטרת תנועה, בסוכנים סמויים, ובחקירות הונאה.
גם באשר לשימוש בסמים, הגיעו נתונים סותרים. מחד, היו אלו ששקעו בתוך הבטלה, ואלחשו עצמם לדעת, גם במחיר גוויעה ברעב. עם-זאת, עבור רבים שהיו עסוקים במרדף אחר מזון או מחסה, הצורך לשינוי מצב התודעה נדחק לפינה. המה גם שבמקרים רבים, החומרים פשוט לא היו בנמצא, מטעמים לוגיסטיים. אלימות במשפחה, רציחות ואניסות עדיין אירעו, אך גם אלו קיבלו עדיפות שנייה, לטובת מרכיבים בסיסיים יותר באותה פירמידת צרכים מפורסמת.
באופן מפתיע, דווקא הבוסים בעולם התחתון חשו הקלה גדולה. לא הייתה להם עוד סיבה להמשיך את מעגל החיסולים, והם יצאו לגמלאות. מנגד, בעלי הבנקים ותאגידי המזון הגדולים עשו יד אחת והקימו שדולה שתילחם בחוק. הם שכרו משפטנים באמצעות הנכסים והמזון שברשותם; אך הנשיא היה נחוש בדעתו ולא התרצה. אתם חופשיים לעשות כרצונכם, הוא אמר להם, רק בלי כסף.
משכשלו המאמצים החוקיים, העסיקו הבנקאים שורה של שכירי-חרב, במטרה להתנקש בנשיא. ברם לממשלה תמיד היו יותר רזרבות מזון ויותר קורות גג להציע לשוטרים – כל ניסיונות ההתנקשות סוכלו בידי כוחות האבטחה הכבדה שהגנה על הנשיא. אין כוח פוליטי חזק יותר מרצון העם, הנשיא אמר, אין דבר חזק יותר מרצון העם.
היו גם כאלה שהחוק שיחק לטובתם. ראשית, כל החובות נמחקו כליל, לרבות המשכנתאות. בחדשות דיווחו על בעלי-דירות נדיבים, שבהיעדר סיבה טובה להמשיך ולהחזיק בדירות שרכשו להשקעה, מסרו אותן לשוכרים; אך הם היוו מיעוט. בנייני משרדים של חברות שעסקו בפיננסים ולווייניהן, כמו גם בנייני ממשלה אחדים ובנקים לשעבר, הומרו למגורים עבור אלו שאיבדו את בתיהם. בנקל ניתן היה להעלות על הדעת לפחות מכר אחד או שניים שתמך בחוק, משום שבסיכומו של דבר, חרף חוסר-הודאות והחרדה, עדיין העדיף שלא להגיע למשרד ביום ראשון בבוקר.
המדפים בחנויות המזון החלו מתרוקנים. עוד בטרם אזלו כל המצרכים החיוניים, הקימו הפעילים החברתיים את משלחות הסיוע. בעגת הרחוב, קיבלו המשלחות את השם הבלתי-רשמי ׳החינמיות׳.
תחילה, פעלו החינמיות למציאת פתרונות אד-הוק – הן גייסו מצרכים או מחסה עבור אלו שאיבדו את בתיהם או נותרו חסרי-כל, פינו אשפה, דאגו לתקינותן של תשתיות המים. במהרה, תופעת החינמיות צברה תאוצה, והוקמו חינמיות שתכננו פתרונות ארוכי-טווח; אזרחים מכל שכבות האוכלוסייה, החל ברופאים ומהנדסים וכלה במנקי-רחובות, הצטרפו לשורות חינמית או הקימו חינמיות חדשות. החינמיות איישו את השדות, בתי-הספר ובתי-החולים, פיתחו הדרכות בשלל נושאים. הן לימדו את האזרחים לעשות צרכים מבלי להשתמש בנייר טואלט, לטפל בפסולת שלהם בעצמם, לגדל אוכל.
כולם רצו לעזור לחינמיות; הן גייסו דלק מאילי-נפט, והקצו אותו לחינמיות של נהגי-אוטובוס. בנייני משרדים ריקים נתרמו מתאגידים שפשטו את הרגל, ככל שלמושג זה עדיין הייתה משמעות, והועברו לאחזקת מחוסרי הדיור.
לאחר חודש בבית, הצטרפתי בעצמי לאחת החינמיות. לא מפני שדאגתי לאספקה או למגורים; טרם החוק לביטול הכסף, מלבד הבית הגדול שבבעלותי, הייתי הבעלים של חנות מכולת שכונתית; על כן כלכלתי וכלכלת משפחתי הייתה מובטחת. בכל הכנות, פשוט היה לי משעמם.
בטלוויזיה היו רק החדשות, שחזרו על עצמן. אשתי כל הזמן דחקה בי לקום מהספה ולעשות עם עצמי משהו; אבל לא ידעתי מה. כל חיי משלה בתודעתי אך ורק שאלה אחת: מה אוכל לעשות על-מנת להרוויח עוד כסף? השאלה הזו טרפה את ימיי ולילותיי, והקדשתי לה יותר שעות בחיי מלכל מחשבה אחרת. פתאום, הוטל עליי לשאול את עצמי רק מה אני רוצה לעשות.
נזכרתי שבילדותי, אהבתי להגיע פעם בשבוע לחווה החקלאית, ולעזור בקטיף – על-כן הצטרפתי לאחת מהחינמיות החקלאיות. איתי בצוות היו פליטים של שוק ההון, חסרי-בית, נערים ונערות. חלקם הרגישו נחיצות להטות כתף למען עצמם ולמען החברה, חלקם הגיעו בשביל מימוש עצמי או משהו כזה, אך רבים הגיעו בדיוק מאותה סיבה כמוני – שעמום.
באופן טבעי, התאפיין פועלן של החינמיות בחסכון במשאבים. התבואה שנקצרה בשדות נארזה והופצה באופן שלא ייצר פסולת, כך שלא יהיה צורך לפנותה לאחר-מכן. כבישים שהתייתרו נקדחו, ותחתם נשתלו עצי-פרי. האילנות בקעו את האספלט ובאמיריהם קוננו הדרורים. נותרו רק כמה צירים מרכזיים, דרכם הסיעה חינמית התחבורה הציבורית נוסעים למשמרת בחינמית, למפגש עם בני-משפחה או לטיול בחיק הטבע. בשלב זה, צרכים שאינם חיוניים, כגון מזון מעודן, בגדים חדשים או טכנולוגיות מתקדמות, לא היו מעיסוקן של החינמיות, מסיבות ברורות.
אחת מחינמיות המחקר דיווחה שעד כה, כל אזרח שלישי הצטרף לאיזושהי חינמית – איש-איש לפי רצונו ונטיית ליבו. היו שתרמו שעה ביום, היו ששעתיים, והיו כאלה שהיה צריך להכריח אותם להניח את הקלשון ולקחת הפסקה.
החינמיות לא הציבו תנאים לשימוש בתוצר שהפיקו, ולכן, נעקר מן השורש כל שיקול זר – כל אדם בחר באיזו חינמית לפעול אך ורק לפי מה שאהב לעשות. מי שצימאונו רווה כשהשקה צמחים, השקה אותם. מי שנהג לאמץ את שריריו בחדר-הכושר, סחב ארגזים. ומי שלא ידע מה הוא אוהב – הלא במקרים רבים זהו טעם נרכש – ניסה את מזלו בחינמיות שונות, עד שמצא מלאכה שהזינה את נפשו.
כל חברי החינמיות תרמו מכישוריהם; הם אף הדריכו את בעלי-הדירות המשועממים, שלא ידעו לעשות דבר מלבד להפקיד צ׳קים.
חינמיות של אמנים מילאו את הרחובות – ציירים, מוזיקאים, משוררים, שחקנים – ונגינתם החליפה את ניסור מנועי המכוניות. אמנויות חדשות נולדו ברחובות. האמנים, שבטנם הריקה השאירה לאמנות מקום להיכנס פנימה, לא מצאו סיבה להפוך את אמנותם למסחרית. וככל שרעבו, כך האמנות שלהם השביעה. האמנים המפורסמים הסתגרו בבתיהם מחשש שיינזק רכושם, והאמנים האנונימיים, הרעבים, ניגנו את שיריהם של המפורסמים, אותם כתבו בימים בהם היו רעבים.
ואהבה, אנשים עשו אהבה; ברחובות, בים, עם שכנים.
באופן טבעי, נוצרו חברותות בתוך החינמיות. מתנדבת חסרת-בית הכירה בעלים משועמם וגלמוד של בניין, והוא הציע לה להתגורר באחת הדירות שבבעלותו; צעירים נפגשו בערבים לקבוצות לימוד של טקסטים פילוסופיים וספרותיים; זוגות הכירו והתחתנו.
ככל שנקף הזמן, עוד ועוד אזרחים, מכל שכבות האוכלוסייה, הצטרפו לשורות החינמיות, ולמען האמת, עם יד על הלב, ועל-אף שהחינמיות הציעו מזון, תרבות, חינוך, תשתיות, תחבורה, רפואה, ללא כל תמורה, מה אתם אומרים, לא הייתם מצטרפים?
בחודשים הראשונים המזון היה דל, אך נדמה היה שהאזרחים זקוקים לפחות מזון מבעבר – את מקומו של המזון הגשמי תפס מזון רוחני. השווקים החינמיים פעלו מתוך חנויות, או על סדינים במדרחובים. נוסף על מזון ומוצרי היגיינה, נמסרו שלל חפצים יד-שנייה, יצירות אמנות, וגם שיחות נפש, עיסויים והרצאות. בשלנים הפכו את התבואה הצנועה לסעודות מלכים, וחילקו אותה לכל דורש; חלק מהסירים המהבילים היו של שפים אומנים, חלקם של סבתות מנוסות. תופרות וחייטים מדדו, קצצו ורקמו בגדים ישנים לכדי מחלצות פאר, כאלכימאי ההופך עופרת לזהב.
כאמור, כלל הסחורות והשירותים ניתנו בחינם לכל הדורש, ללא כל תנאים מקדימים. היו שלקחו יותר, היו שלקחו פחות. על-אף שכל אדם הורשה להצטרף לכל חינמית או ליהנות מפירותיה ללא תנאי, התגבש במהרה כלל בלתי-כתוב בקרב החינמיות; היה זה בלתי-מקובל להיות הבעלים של נכס שמתגורר בו אדם אחר, ולדרוש ממנו תמורה עבור השימוש בו. נדמה היה ששורש הבעיה הכלכלית לא היה הכסף, אלא הבעלות על אדמה של אחר. האמת? טרם החוק לביטול הכסף, הייתי תומך מושבע של מפלגת ׳חירות׳. אולם העבודה בשדה לימדה אותי, שאולי מפלגה זו לא הציעה חירות כל עיקר? שאולי אנחנו שייכים לאדמה, ולא להפך?
כפי שצוין לעיל, בדוגמה עם הבעלים המשועמם והגלמוד, בעלות לא הייתה עילה לסרב להצטרפותו של פלוני לאחת החינמיות, או למנוע ממנו את תוצרן. ההשלכה היחידה הייתה אותם מבטים עקומים שנשלחו אליו משותפיו לחינמית – לעתים התלחששויות – והעובדה שלרוב, מיעטו שאר חברי הצוות להתרועע עמו. הוא הדין לגבי אזרחים שניצלו לרעה את השווקים הפתוחים, ואספו לחיקם כמות בלתי-מבוקרת של תוצר. הלחץ החברתי הניע רבים לוותר על נכסיהם הריקים ולרסן את חמדנותם.
אתם עלולים לחשוב, לא ייתכן שכולם פשוט הסכימו לתת דברים בחינם לאנשים שהם לא מכירים. ואתם צודקים. לא כולם בנויים לזה. אני קצת מתבייש להודות בכך, אך בני יחידי הוא דוגמא קלאסית לאדם כזה. זו אשמתי הבלעדית; מרגע שאמר את המילה הראשונה שלו (אור), לימדתי אותו דבר אחד ודבר אחד בלבד: צריך לעשות כסף.
ובכן, זה עבד. בעת חקיקת החוק, בני היה סטודנט שנה ב׳ בבית-הספר לכלכלה. לכשנסגרה הפקולטה, הוא היה כל-כך מתוסכל; גם כאשר ניסיתי לשתף אותו בתובנותיי מהפעילות בחינמית, הוא סירב בתוקף לעשות דבר-מה עבור אדם שאינו עושה משהו בתמורה. זה לא הוגן ולא כלכלי, אמרו הוא ורבים כמותו.
כך קמו, לצדן של החינמיות, ׳השותפיות׳. השותפיות היו מעין איגודים, התארגנויות של בני-משפחה, חברים ומכרים, שהחליפו סחורות ושירותים רק בתוך המעגל הפנימי שלהן; התארגנות שכזו התאימה לאלו שעדיין לא הבינו שכולנו משפחה אחת גדולה. חברי השותפית התגוררו במקומות שונים ועסקו בעיסוקים מגוונים, והציעו את פרי יגיע כפיהם אך ורק לחברי השותפית שלהם.
בני וחבריו הקימו אפוא מבשלת בירה – ורק חברי השותפית שלהם זכו ליהנות מן התוצר. בשותפית ממוצעת היו כעשרת-אלפים חברים, מספר שהיה גדול דיו על-מנת לכונן מיקרוקוסמוס כלכלי אוטרקי. כך, בני וחבריו ידעו שחברי השותפית שלהם לא מתחמקים מעשייה; אולי עשו קצת יותר מהם, אולי קצת פחות, על כל פנים הם עשו משהו, והידיעה הזו הניחה את דעתם, אפילו שלא ניתן היה למדוד בדיוק מי עשה כמה, באמצעות מדד מספרי ערטילאי כלשהו.
ניסיתי להסביר לבני: עשייה למען הזולת איננה עול, היא זכות, היא מי שאנחנו. אך במהרה נוכחתי לדעת: כאשר מלמדים אדם דבר אחד, מרגע שהתחיל לדבר, נדרש מחזור חיים שלם על-מנת שילמד את היפוכו.
שנה לאחר חקיקת החוק, שניים מתוך שלושה אזרחים היו חברים בחינמית אחת לפחות. חלק נכבד מן השליש הנותרים היו חברים באיזו שותפית. בשל כוח האדם העצום שהושקע במספר מצומצם של תחומים, נוצר שפע חסר-תקדים של מזון, תרבות, תחבורה ציבורית; גם טכנולוגיות חדשות פותחו, אך הטכנולוגיות הללו תמיד שירתו את בני-האדם שיצרו אותן, ולא להפך. לפיכך, גם אם כל אחד משליש האזרחים, שבמשך שנה שלמה לא הקדישו ולו דקה אחת לאיזו חינמית, היה עושה כמיטב יכולתו לאכול כמה שיותר, לבזבז כמה שיותר, ללכלך כמה שיותר, עדיין לא היה די בכך על-מנת לגרוע מרווחתם של שני השלישים האחרים, שלא שתלו זרע אחד ולא סחבו ארגז אחד, אלמלא בחרו בכך באופן חופשי לחלוטין.
מי היה מאמין, למעט הנשיא, אולי, שכך יתפתחו פני הדברים? מצד שני, האם זה באמת כל-כך מופרך, האם עולם שכזה שמור רק לאגדות?
חינמיות פילוסופיה ודת רבות עסקו בשאלות אלו ואחרות. למשל, כל עיסוקה של חינמית מחקר שלמה אחת היה להכריע בשאלה – האם אלה הם עקרונות בסיס בטבעו של האדם, שמביאים אותו לרצות בטובתם של אחרים, והופכים את אושרם לחיוני עבורו, על-אף שהוא עצמו אינו שואב ממנו דבר, למעט העונג שבלראותו, או שמא אותו האדם מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על-ידי איזו יד נעלמה, לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו.