תום פקחה את העיניים, וכמעט הקיאה. היא הייתה הפוכה.
היא הביטה מטה אל החדר שלה – המיטה, השידה, מר מתוקי, הפוסטר של הלווייתן – הכל היה במקומו. רק היא, שהייתה אמורה להתעורר בדיוק באותה המיטה עם מר מתוקי והסדינים הלבנים, הייתה דבוקה לתקרה.
תום רצתה לנסות ולעמוד, אך חששה פן תיפול לרצפה. היא החליטה קודם-כל לזחול, עד שתהיה בדיוק מעל המזרון; זה היה המעשה האחראי לעשות. היא ניסתה לקום, ומיד קיבלה סחרחורת והקיאה על הסדינים הלבנים. למרבה המזל, נדמה היה שמר מתוקי נחלץ ללא פגע. לאחר כמה ניסיונות כושלים, היא הצליחה להתייצב עם שתי רגליים על התקרה, כמו נברשת, וראשה מגיע בערך לגובה הלווייתן, שזינק מטה מהמים.
היא פסעה הלוך ושוב, שוב והלוך על התקרה, ודי מהר התרגלה למצבה החדש – ללכת הפוך זה מאוד דומה לללכת רגיל. החדר, לעומת-זאת, לא היה דומה לעצמו כלל וכלל. הדקל הננסי נראה כמו פתית-שלג ירוק, השטיח נראה כמו שמש בשקיעה, ודיונות אבק קטנות מידברו את גג הארון.
תום ניסתה להיזכר מה עשתה אתמול, שעשוי להסביר את ההתהפכות, משהו שאכלה או שתתה. או אולי בכלל היה זה משהו שהיא לא אכלה, סבתא תמיד אומרת שאם היא תרזה עוד קצת, היא תעוף ברוח כמו נוצה. למען האמת, תום די חיבבה את זה, להיות הפוכה. אבל היא כבר הייתה בכיתה ג׳, מספיק גדולה כדי להבין שככה אי-אפשר לחיות חיים רגילים.
היא קפצה ודחפה את ידית הדלת כלפי מעלה, כלומר מטה, כלומר מעלה שלה שזה המטה הרגיל, דילגה מעל משקוף הדלת, והלכה על קצות האצבעות, כדי לא להפריע לשכנים מלמעלה, דרך תקרת המסדרון עד לסלון. אבא, אמא ועומריקו אכלו ארוחת-בוקר בפינת האוכל, לא הפוכים. הם לא שמו-לב שתום נכנסה, והמשיכו בשלהם; אבא שותה קפה ומאזין לרדיו – מכאן הקרחת שלו נראית כמו ברך שעירה – עומריקו מכין צורות מלחם מטוגן, ואמא מגניבה אליו מבטים, לוודא שהוא מסיים מהצלחת.
תום חיכתה לרגע הנכון, כדי לא להבהיל אותם. ״הממשלה יצאה במתקפת הגנה..״ דיווח הרדיו, בזמן שאבא לוגם קפה בקול תרועה, ״אממ.. אל תיבהלו, אבל..״ אבא, אמא ועומריקו הסתכלו ימינה, שמאלה, ושוב ימינה, אבל לא ראו את תום. ״כאן, למעלה.״
אמא הייתה הראשונה שהבחינה בה, משתלשלת מהתקרה כמו עטלף. היא נרתעה לאחור והקפה שלה נשפך על השולחן.
״תום! מה את עושה שם! רדי לכאן תכף ומיד!״ גער אבא, ״אבל אבא..״ ״בלי שום אבל! בבית שלי לא משחקים משחקים כאלה! את רוצה להיות הפוכה, לכי לבית אחר!״ ״לא כואב לך הראש ככה?״ שאל עומריקו את תום, שלמעט גוש הדמעות שהחל מצטבר בגרונה, הרגישה מצוין, ״אבל ויקטור..״ אמרה אמא ונגעה בזרועו, ״ל-א ר-ו-צ-ה ל-ש-מ-ו-ע. תראי מה עשית, גרמת לאמא שלך לשפוך את הקפה!״ ״תרופה שתרפא את הגוף עוד לפני המחלה..״ דיווח הרדיו, ״תום מותק, את יודעת כמה אנחנו אוהבים אותך, פשוט אמרנו כבר שלפעמים את מגזימה עם המשחקים והדמיונות, זוכרת?״ אמרה אמא, וחיפשה מגבת שתספוג את הקפה, ״אולי תלכי לחדר עד שאבא יירגע קצת? וכשתחזרי תשתדלי לא להיות הפוכה, בסדר?״ ״לא, זה לא בסדר! אני שונאת אתכם! שונאת אתכם!״ בזמן שדמעותיה זולגות אל רצפת הסלון כמו גשם, תום רצה לעבר דלת הכניסה, קפצה אל הידית, ודילגה מעל המשקוף, אל תקרת הלובי של הקומה השנייה.
הפוכה ונסערת, היא הצליחה לחשוב רק על אדם אחד שיוכל לעזור לה. היא טיפסה במעלה התקרה האלכסונית שמעל המדרגות, עד לקומת הכניסה, יצאה אל פטיו הבניין, קפצה מטה אל מרפסת השכנים, ואז נעצרה. בזהירות, היא התקרבה לקצה. דג זהב קיפץ לה בתוך הבטן. היא הביטה מטה, מעבר לנקודה שבה נגמרה המרפסת. השמיים מתחתיה נראו כמו אוקיינוס, והעננים כמו לווייתנים. היה לה חשק לקפוץ ולראות מה יש בתוך השמיים, אבל היא הייתה מספיק גדולה כדי לדעת שלווייתנים לא אוהבים ילדות קטנות באותה המידה שילדות קטנות אוהבות לווייתנים.
מדלגת ממרפסת למרפסת, תום השתדלה לא למשוך תשומת-לב. היא הביטה מעלה אל כל האנשים הלא-הפוכים ברחוב. כולם הסתכלו על המדרכה, אף-אחד לא הבחין לא בה ולא באוקיינוס עם הלווייתנים. כשהגיעה למרפסת בפינה, היא חיכתה עד שלא יהיו אנשים בסביבה, זינקה אל הענף העבה של עץ הלבנה, וטיפסה במורד הגזע עד למדרכה. תחנת האוטובוס הייתה צמודה לעץ, תום הושיטה יד, הלבנה התכופפה קצת, כדי לעזור לה להגיע, היא תפסה את הפאנל, הזדחלה בפתח שבין המדרכה לבין פוסטר של ילדים שמחים ששותים מיץ שחור, והצטנפה על תקרת התחנה כמו כדור-אבק.
בדרך-כלל אמא או אבא הסיעו אותה לבית של סאלי, שנמצא במרכז העיר. רק פעמיים או שלוש היא נסעה עם אמא באוטובוס, בתקופה שאבא חיכה לעבודה החדשה ולא היה להם אוטו. תום לא זכרה איזה מספר היה האוטובוס, אבל זכרה את השם של התחנה, בגלל שספירולינה הייתה האצה האהובה עליה.
שתי אימהות רגילות הגיעו לתחנה עם עגלות תינוק, הן דיברו על החברה הרכלנית שלהן, ואז הגיע איש רגיל בחליפה שדיבר לעצמו, הוא אמר שהאפליקציה החדשה תעזור לילדים לפתח כישורים חברתיים. רק כשהוא הסתובב תום ראתה שיש לו באוזן פנינה. צחקוק קטן נפלט לה, היא ישר סתמה את הפה עם הידיים אבל זה היה מאוחר מדי, האמא עם העגלה הכתומה, שתמיד הייתה דרוכה ומוכנה לזהות מישהו הפוך בסביבה, הסתכלה לכיוונה של תום.
״ילדה, זה מאוד מסוכן מה שאת עושה!״ האם הרחיקה את העגלה מטווח הנפילה של תום, ותום שמה-לב שהאמא הרגילה נהייתה כתומה כמו העגלה. עכשיו, האיש הרגיל בחליפה והאם הרגילה השנייה נעצו בה מבטים רגוזים, וגם אנשים רגילים נוספים שהחלו להתקבץ ליד התחנה. ״מה אם היית נופלת על התינוק שלי!״ ״ילדה, רדי משם, את מסכנת את עצמך!״ ״אם לא תרדי משם נקרא למשטרה!״ איש זקן אחד הוציא מכיסו מכשיר והחל לצלם את תום, ואז עוד אישה, ועוד אחת. הלוואי שהאוטובוס יגיע כבר, תום חשבה, והתכדררה עוד יותר בפינת התקרה.
האוטובוס עצר ופתח את הדלתות. ״סליחה, אתה מגיע לספירולינה?״ תום קראה מתקרת התחנה. נהג-האוטובוס, שיום ארוך כמו האוטובוס עוד לפניו, לא הבין מהיכן מגיע הקול הרך, ומעולם לא שמע על ספירולינה.
״היא שם!״ אמרה האם הרגילה לנהג-האוטובוס המבולבל, הוא עקב אחר האצבע של האם עד לתקרת התחנה וראה את הילדה ההפוכה. ״ילדה, אסור לעלות ככה לאוטובוס! זה לא משחק ילדים כאן!״ קרא נהג האוטובוס.
האנשים המשיכו להתאסף מעל תום, לצעוק ולצלם. הנהג – לא נהג האוטובוס, נהג אחר, זה שהאזין לשיר של פרנק סינטרה במונית שהייתה תקועה מאחורי האוטובוס – יצא כדי לראות על מה המהומה, וראה את האנשים המגובבים סביב הילדה המשתבללת על תקרת התחנה. הוא פילס את דרכו ביניהם, תלש את הילדה מהתקרה, הושיב אותה במושב האחורי של המונית שלו, חגר אותה כדי שלא תיפול מעלה ונמלט מהאנשים שניסו לחסום את המונית.
״לאן את צריכה, גברתי הצעירה?״ שאל הנהג. ״אני צריכה להגיע לבית של סאלי, בספירולינה,״ אמרה תום, ושיערה הבריש את תקרת המונית. ״את מתכוונת לספולוודה?״ שאל הנהג, ״בדיוק!״ ״את יודעת מה הכתובת של סאלי?״ ״היא גרה בבית גדול ויפה,״ ״אם כך נמצא אותו בקלי-קלות, שכן רוב הבתים הם קטנים ומכוערים.״ הוא כיוון את המראה כך שיוכל להשגיח על תום, ואותת שמאלה. ״איך התהפכת ככה?״ שאל הנהג. ״אני לא יודעת, קמתי בבוקר ופתאום הייתי על התקרה!״
״מבזק חדשות מיוחד,״ השיר פליי מי טו דה מון נפסק והוחלף במוזיקת רקע דרמטית, טום-טו-דו-דום-טום-טו-דו-דום, ״המשטרה פתחה במצוד אחר ילדה הפוכה. הילדה ההפוכה נצפתה בפעם האחרונה על תקרת תחנת-האוטובוס שליד עץ הלבנה. עוברי-האורח ניסו לסייע לילדה אך היא חמקה בתוך רכב מילוט. הילדה מסוכנת לעצמה ולציבור, והציבור מתבקש למסור למשטרה כל מידע על מקום המצאה של הילדה.״ הנהג כיבה את הרדיו. ״זה לא קל להיות הפוכה, לא ככה, גברתי הצעירה?״ תום משכה בכתפיה. ״כן,״ אמר הנהג ונאנח, ״העולם הזה לא בנוי בשביל אנשים הפוכים.״
הנהג מצא את הבית הגדול והיפה בקלות. הוא אסף את תום מהמושב האחורי, ונשא אותה עד לפתח הבית. הוא הניח אותה בזהירות על גגון הכניסה, הוציא מכיסו חפיסת שוקולד, ותחב אותה בכיסה של תום. ״רק תיזהרי לא ליפול לשמיים, גברתי הצעירה.״ הנהג טפח על ראשה ונסע לדרכו.
מוטב להיכנס מהחצר האחורית. תום פסעה על המרזב, צעד אחר צעד, עד שהגיעה לדלת האחורית ונקשה על הזכוכית. סאלי הביטה החוצה, זיהתה את ראשה ההפוך של תום, ופתחה את הדלת. ״סאלולה!״ קראה תום. העיניים שלהן היו בדיוק באותו הגובה, רק הפוך. ״הייתה לי הרגשה שתבואי לכאן,״ אמרה סאלי.
הן לא התראו במשך כמעט שנה. סאלולה נראתה פחות או יותר אותו הדבר. רק השיער השטני שלה, שפעם גדל פרא והיה מלא וחלק כמו של מלכה, היה אסוף בקוקו מהודק, וגם הפנים שלה היו קצת יותר רציניות ואדומות, אבל ככה זה כשמתבגרים, זה רגיל.
״מחפשים אותך בכל החדשות,״ אמרה סאלי. במשך כל שנות הגן, תום וסאלי היו בלתי-נפרדות, עד כדי כך שהגננת, מטעמים לוגיסטיים של חסכון בזמן, פשוט קראה להן תומאלי.
תום בכתה אוקיינוס כשסאלי עברה למרכז העיר, והן עלו לכיתה א׳ בבתי-ספר שונים. אמא הבטיחה להסיע אותה לראות את סאלי לפחות פעם בשבועיים, והקפידה לקיים במשך כל כיתה א׳ וגם כיתה ב׳, עד שיום בהיר אחד, ההורים של סאלי לא הסכימו לה להיפגש יותר עם תום. השמועה אמרה – תום צותתה לאמא כשדיברה בטלפון עם אמא אחרת – שלסאלי יש מחלה נדירה, וההורים שלה לא מרשים לה להיפגש עם אף חברה בזמן הטיפולים.
״כן, את לא מבינה מה קרה לי, אני פשוט התעוררתי ככה על התקרה, ו..״
״זה ממש מגעיל מצדך לבוא לכאן,״ אמרה סאלי. כעת, תום הבחינה בעוד משהו שונה. צמידים ממתכת הקיפו את רגליה של סאלי, מהקרסוליים כמעט עד הברך, והיו לה נעליים מוזרות.
״מגעיל? סאלולה, מה, מה קרה לך?״
״מה קרה לי?! את תסבכי את שתינו ככה! כל המשטרה רודפת אחרייך, ואמא ואבא אמרו לי שאם את באה לפה ישר להתקשר אליהם!״
״סאלולה, אני לא, אני לא התכוונתי.. מה זה הצמידים האלה? והנעליים?״ תום הרגישה את גוש הדמעות מצטבר שוב בגרון, ״אלו לא צמידים,״ אמרה סאלי, ״אלו משקולות מעופרת ונעליים מעופרת. הרופא אמר שאם אני אתמיד בטיפולים, כל שנה נוכל להוריד קצת את המשקל, ועד התיכון אני כבר לא אצטרך משקולות בכלל.״ ״אבל סאלולה..״ ״אל תקראי לי ככה! אנחנו לא בגן כבר, מבינה? אני רוצה לחיות חיים רגילים! אני לא מוכנה להיות הפוכה כל החיים שלי!״ ״סאלולה..״ ״תום, את חברה שלי ואני אוהבת אותך. אם לא תלכי מפה עכשיו, אני קוראת למשטרה.״
תומאלי הביטו אחת לשנייה בעיניים לעוד כמה שניות, והדמעות זולגות מעיניה של תום אל הרצפה. היא החלה לרוץ על המרזב, חזרה עד לגגון הכניסה, אז קפצה אל עץ הלבנה ואחזה באחד הענפים שבצמרתו, היא המשיכה לקפץ מענף לענף, והעץ מושיט את צמרתו לעץ הבא, כדי שתוכל לקפץ אליו, ולעוד עץ, ועוד אחד, עד שהגיעה לעץ שהיה מספיק רחוק מהבית הגדול והיפה של סאלולה. תום התיישבה על אחד הענפים, דמעותיה זולגות מעלה, ומתחתיה האוקיינוס עם הלווייתנים. היא הוציאה את חפיסת השוקולד מהכיס ואכלה קובייה אחת. זה היה הדבר הראשון שהיא אכלה כל היום.
רחש נשמע בצמרת העץ. תום הפסיקה לאכול, אבל המשיכה לבכות, הרחש התגבר, ומבין הענפים והעלים המתנועעים, צץ ילד. יחף, בלי חולצה ועם עגיל זהב באוזנו, הילד התיישב לידה על הענף. הוא היה הפוך, כמוה.
״זה לא קל להיות הפוכה, לא כן?״ שאל אותה הילד עם עגיל הזהב. ״זה קשה מאוד מאוד,״ תום בכתה ובכתה, ״ולך?״ ״אני לא הפוך,״ אמר הילד. הבכי פסק, ותום הסתכלה עליו במבט מבולבל. ״אם תרצי אני אראה לך. אבל את תהיי חייבת לבטוח בי.״ תום לא הכירה את הילד עם עגיל הזהב, אבל היה לו חיוך רחב ועיניים טובות. ״איך מצאת אותי?״ היא שאלה. ״בהתחלה ראיתי אותך בחדשות, ואז האזנתי לך, כשהיית במונית, דרך השיר של פרנק סינטרה.״ הילד סובב את עגיל הזהב בתוך התנוך. ״אחרי שמצאתי את הבית הגדול והיפה, התייעצתי עם העצים. עצים מייעצים עצות נהדרות, בגלל זה קוראים להם עצים.״ הוא הושיט לה את ידו, ״זה פשוט, צריך רק לשחרר. את רק צריכה לשחרר.״ תום תפסה את ידו. ״מוכנה?״ הוא שאל, ולפני שתום הספיקה לענות, הם קפצו.
האוקיינוס עם הלווייתנים התקרב, תום הסתכלה למעלה, וראתה את העיר מתכווצת ומתרחקת, היא צללה לתוך האוקיינוס, והלווייתנים שטים לידה, עוד לווייתן, ועוד לווייתן, לווייתנים גדולים ולווייתנים קטנים, אפילו לווייתנים שלא נראו כמו לווייתנים, היא המשיכה ליפול עד שלא ידעה יותר מה זה למעלה ומה זה למטה, באמת, קשה לדעת, אם, למשל, היו שתי ילדות, ילדה אחת נמצאת בקוטב הצפוני, וילדה אחרת בקוטב הדרומי, ושתיהן נופלות לתוך האוקיינוס עם הלווייתנים, מי נופלת למעלה ומי נופלת למטה. תום המשיכה לעוף, משחררת הכל, עד שנחתה נחיתה רכה, כמו על חוף שעשוי מנוצות.
היא התרוממה, ושתי רגליה איתנות על קרקע היער. הילד עם עגיל הזהב היה לידה. ״את רואה?״ הוא שאל, תום עקבה אחר האצבע שלו עד לאופק וראתה את העיר הרחוקה. היא הייתה הפוכה. הבניינים, הכבישים, הגשרים, הפארקים ואפילו השמיים – היו כולם הפוכים. ״אני לא הפוך,״ אמר הילד עם עגיל הזהב, ״וגם את לא. זה הם. הם הפוכים.״
תום נזכרה שאתמול בערב היא שתתה מיץ ספירולינה.
״בואי,״ הוא אמר והושיט לה את ידו, ״בואי לפגוש את האחרים.״