אאאאאפפפפפצצצ׳׳ייי.
לעזאזל. זה היה לפחות שבע, אם לא שמונה. וככה באמצע הכיכר, אין סיכוי שהמוחטומט פספס את זה. לא, זה לא קורה לי, למה עכשיו, למה דווקא עכשיו? אסור לי לתת לזה לקרות, הבטחתי לה שהיום אני מגיע. אני אברח, פשוט אברח, אסתתר באחת הסמטאות והם לא יוכלו להור…
אין טעם. אפשר לשמוע אותו מגיע, מרחוק הוא נשמע כמו חתול שמגרגר. השכנים יוצאים לחלונות, הם כבר יודעים מה קורה, כן כן, אתם לא צריכים להעמיד-פנים שזה לא משמח אתכם, ההצגה עומדת להתחיל.
ככל שהמסוק מתקרב הרעש הופך בלתי-נסבל. הכרוז מורה לי לא לזוז, למען ביטחוני.
סתמתי את האוזניים והבטתי מעלה. כיפת הזכוכית התנדנדה מעליי כמו מטוטלת בזמן שהם ניסו לייצב אותה, ראיתי איך היא סוגרת עליי, כמו פקק על בקבוק. יש קוטר סטנדרטי לכל כיפות-היחיד, ארבעה מטרים, למשפחה גרעינית זה שישה. מזל שאני רווק.
כיתת-היורים השתלשלה מטה מהמסוק על-גבי החבל, השוטרים תפסו עמדות מחוץ לכיפה וכיוונו אליי את המקלעים עם המחסנית בהכנס. נותרתי אדיש, זה לא האיטום הראשון שלי, בלעתי שני ציפרלקסים והתיישבתי על המדרכה.
רוב האנשים חושבים שזה אסון, להיות שבועיים באיטום. להתחמק מהמוחטומט הם לא יכולים, בכל פינה הציבו אחד אם לא שניים, כל אפצ׳י מדרגה שלוש ומעלה הוא מאכן בטוח. אז הם מעדיפים לעצור את העיטוש.
ניסיתי את זה פעם. הגירוי בתעלות האף התחיל, שרירי הבטן החלו להתכווץ, העיניים נעצמו, בזמן העיטוש נפסקים כמעט כל תהליכי הגוף, כולל פעימות הלב. אלפית שנייה לפני שהאוויר ניתז החוצה במהירות אדירה, שיא גינס הוא מאה שמונים וחמישה קמ״ש, שלחתי את האגודל והאצבע המורה אל הנחיריים ובלמתי את הכוח המשתוקק לפרוץ החוצה. זה היה נורא. אמנם לא סבלתי מאף-אחת מתופעות הלוואי החמורות, בכל זאת הן נדירות, למשל קרע בושט או בקרנית, נקב בעור התוף, התפוצצות של נימים בריאות או טראומה ללסת, זה אמתי, תקראו על זה לפני שאתם עוצרים אפצ׳י בפעם הבאה, אז עליי כל אלה דילגו, מה שכן ראשי הסתחרר במשך כמה דקות, וזה אפילו לא זה, משהו בפעולה הזאת פשוט הרגיש לי שגוי.
בדיעבד הייתי צריך לעצור אותו, רק הפעם, רק כדי להגיע אל גורל. את ההודעה הקולית האחרונה שהיא שלחה לי בקושי הצלחתי להבין בגלל הצרחות ברקע. בכלל לא בטוח שייתנו לי לראות אותה, אבל אם אני לא אנסה אז מי ינסה.
חיכיתי לפני שאני מבשר לה חדשות רעות, אולי עדיין אמצא דרך להתחמק מזה. אני יודע שזה לא נראה מבטיח – עם כיתת-היורים והכל – אבל משהו בכל-זאת נשאר משלוש שנים בפקולטה למשפטים, הזכות להליך הוגן ומה לא, שלחתי את הטופס בהתאם לחוק הערעור האזרחי, התשס״ד-2004.
הקצין העביר לי את הערכה הלוגיסטית דרך הפתח הסניטרי, מעניין איזה שימורים קיבלתי הפעם. סובבתי את הקופסה שלוש פעמים, בשביל המזל, ופתחתי. גרגירי חומוס וטונה. לא סובל טונה, אבל כמו שאני מכיר אותם, עד שיחליפו לי האיטום ייגמר.
הוצאתי את המטליות הלחות, דלי הצרכים, והמחשב הנייד. אותה מדבקה דהויה התקלפה מהגרוטאה: ׳רכוש ממשלתי, משרד הכלכלה; לצרכי עבודה מהכיפה בלבד; לפי חוק יסוד: חופש העיסוק׳. מה נראה להם, שכולנו או מתכנתים או מורים? אחרי שהשתחררתי מבית-החולים נשבעתי שאני מעדיף לנגב תחתים כל החיים מאשר לקרוא עוד פסק דין אחד, אז התחלתי לטפל באיזו ניצולת-שואה בצפון העיר. אני אנסה, אין לי ברירה, בשני האיטומים הקודמים הבוסית שלי עוד הבליגה, אבל בקלות היא יכולה לומר לי הפעם, זבש״ך, תתחיל לעצור אפצ׳ים.
איך אני אמור להחליף ללידיה טיטול בזום? לידיה, ליד..לידיה, הטיטולים במגירה מתחת לכיו… מההה? לידיה, תקשיבי לי רגע, הטיטול.. מהההה? כוס-אמ-אמק המחשב הממשלתי הזה, יאללה שתפטר אותי, גם ככה השטח של הדירה שלי לא גדול בהרבה מהכיפה. בלעתי עוד ציפרלקס.
עשרים עיניים ננעצו בי בזמן שפתחתי את המעטפה, חצי של השכנים מלמעלה וחצי של כיתת-היורים. זה באמת הכרחי שהמחסנית תהיה בהכנס? כצפוי, הבקשה המיוחדת שלי לשחרור מוקדם מהאיטום נדחתה. בית-המשפט מעולם לא שש לקבוע תקדימים.
זה בטוח בגלל שבסוף סימנתי לא במשבצת ההיא, האם אני וגורל קרבה ראשונה. תגדיר קרבה ראשונה. בתעודת-הזהות כתובים לנו שני שמות משפחה שונים. אם תדקור אותי עם מזרק, תיקח קצת דם, תשלח למעבדה ותשים מתחת למיקרוסקופ, הג׳יאים והטיאים והאיים והסיאים בדי-אן-איי שלי לא יהיו מסודרים באותו סדר כמו אצלה, אבל מהרגע שראיתי את התלתלים שלה והמבט התמים הזה מאחורי המשקפיים הרגשתי שאני כבר מכיר אותה. אני לא יודע איך יצא ששמו אותנו באותה קבוצה בבית-החולים, אני רק יודע שאחרי ששמעתי אותה שרה לט איט בי התחלתי להאמין במלאכים, ועוד דבר שאני יודע זה איך זה להסתובב בעולם הזה כשכולם מסתכלים עליך אבל אף-אחד לא רואה אותך. זהו, החלטתי, הלילה אני מתגנב דרך הפתח הסניטרי.
שלחתי הודעה לגורל. להפתעתי היא ענתה די מהר, כנראה בסוף לא לקחו לה את הטלפון. נשמע שהיא נרגעה. אתמול נתנו לה זריקה בטוסיק והכניסו אותה שוב למחלקה הסגורה. היא איימה לעלות לקומה השלישית ולקפוץ, לא הבנתי אם לפני הזריקה או אחרי. הפעם זה סופי, היא אמרה, אבא שלה נכנס לכלא. שלחתי לה עוד הודעה וביקשתי שתשיר לי שיר, אבל היא כבר לא ענתה.
בהמשך היום שיחקתי אותה קול. פרשתי את המזרון המתנפח על המדרכה. קרני-השמש חיממו את פנים הכיפה, קצת כמו סאונה, אז ירדתי לתחתונים. דווקא היום הבוקסר עם הכרישים והחור. אפילו ביקשתי שיחליפו לי את הטונה כדי שלא יחשדו בכלום. שכנה מבוגרת אחת ראתה אותי מהמרפסת, מלקט גרגירי חומוס מפחית שימורים. למרות שעל המדבקה מחוץ לכיפה כתוב בפירוש שאסור להאכיל אותי, היא השאירה סיר גדוש במרק ירקות ליד הפתח הסניטרי, והשוטרים העלימו עין. לקראת הערב התעדכנתי בחדשות:
פרופ' לידיה בורויבה ממכון המחקר הטכנולוגי MIT שבארה"ב, חקרה במשך שנים את הדינמיקה של נשיפות בשיעולים והתעטשויות במעבדתה, והיא מצאה כי ענני רסיסי רוק עלולים לנוע גם עד מרחק של 8.2 מטרים. "חשוב לנו להבין כיצד בדיוק מתרחש התהליך של התפרקות ותפוצת הנוזלים", אמרה בורויבה, ראש המעבדה לדינמיקת נוזלים והעברת מחלות ב-MIT. "הפיזיקה של התהליך מלמדת אותנו מה גודל התפוצה של הנוזלים, וכתוצאה מכך מאפשרת לנו לחזות מהו טווח הזיהום", הסבירה. בורויבה וצוותה השתמשו בניסוי במצלמות שמתעדות 6,000-8,000 פריימים בשנייה. בניסוי השתתפו 3 בני אדם שצולמו כשהם מתעטשים סך כולל של 100 פעמים. כל עיטוש נמשך בממוצע כחמישית השנייה, ועל אף הציפיה שהעיטושים יצרו ענני רסס אחידים, החוקרים גילו שהרסס מתפזר לאוויר בדפוסים שונים. הנוזלים שנפלטים בזמן האפצ'י משתחררים במקטעים מצומצמים שמתפזרים לצורת בלון ואז מתנפצים ונפרדים לחוטים ארוכים. "הממצאים שראינו הפתיעו אותנו במובנים רבים", אמרה בורויבה. "ציפינו לראות טיפות נפלטות בשלמותן מתוך דרכי הנשימה. מתברר שלא כך הדבר". על ידי השימוש במושאי בדיקה שונים, קיוו החוקרים לזהות אילו אנשים הם "מדביקי-על" – מי שניחנו ברוק אלסטי במיוחד, שנשאר זמן רב יותר בצורת חוטים, לפני שהוא מתפרק לטיפות ורסיסים. החלק האחרון של ההתעטשות – שהוא זה שהעין האנושית עדה לו בדרך כלל – הוא זה שבו הנוזלים שנפלטים במהלך ההתעטשות הופכים לרסס של טיפות. "יש דחיפות בשינוי ההנחיות שניתנות היום על ידי ארגון הבריאות העולמי לגבי הצרכים בציוד מגן, במיוחד עבור עובדי שירותי הבריאות", אמרה פרופ' בורויבה, שהציעה כי ייתכן ויהיה צורך במרחק רב יותר בין בני-אדם. בימים אלה עמל צוות החוקרים על בניית אגף חדש במעבדה, שבו יהיו אמצעי שליטה באקלים ומספיק חדרים כדי להרחיב את הניסוי למספר גדול יותר של נסיינים שישתתפו בו, בו-זמנית. תכניתם היא למפות את כל סוגי ההתעטשויות, שיעולים ואמצעים אחרים להפצת מחלות.[1][2]
כיביתי את המחשב, וחשבתי, דווקא מתאים לי כיפה בקוטר 16.4, באומדן גס זה מאתיים מטר מרובע.
בחוץ החשיך, וידאתי שסיר המרק נמצא מחוץ לפתח הסניטרי, והעמדתי פנים שאני מתכונן לשינה. השכנים כבר איבדו עניין והלכו לצפות בחדשות. לאט לאט, בלי שהשוטרים יראו, נשכבתי על המזרון המתנפח, ומיקמתי את דלי הצרכים והמחשב הנייד מתחת לשמיכה. בחצות בדיוק מתבצע החילוף של כיתת-היורים. זחלתי החוצה מהמזרון והשארתי את המחשב ודלי הצרכים מתחת לשמיכה. השוטרים המתחלפים חשבו שאני ניגש לסיר כששמעו את הפתח הסניטרי חורק. אף-אחד לא שם לב שהשתחלתי החוצה.
סמי השומר ישב בבוטקה שלו בכניסה לבית-החולים. הצגתי לו את התעודה שלי מרחוק – ידעתי שכדאי לשמור אותה – הוא זכר אותי ונופף.
אותו ציור ירוק ומכוער היה תלוי במסדרון של המחלקה. כמה שלא התגעגעתי למקום הזה.
מסכה סניטרית! הוא בלי מסכה סניטרית! אלה, המשוגעים, כשנתקע להם קטע במוח, הם חוזרים עליו שוב ושוב כל כמה שניות, זה לא רצוני, כמו טיק בעין. בסדר, בסדר, מסכה סניטרית, רק שששש. שששש. מצאתי מסכה סניטרית זרוקה על הרצפה. המשוגע הזה היה חדש, הוא לא היה כאן כשאני הייתי מאושפז, אז לא ידעתי אם הוא מהמשוגעים שימשיכו לצעוק גם אחרי שאעשה מה שהוא רוצה. לשמחתי הוא מחא כפיים והשתתק. אחר-כך חזר לשוטט במסדרון, מצחקק ומרייר, עם המסכה הסניטרית על המצח.
עברתי חדר-חדר, לוחש, גורל, גורל. כשעברתי ליד החדר שלי לשעבר הגיע הפלאשבק. הפסיכיאטר, אמא ואני יושבים בחדר, הייתי די אאוט בגלל התרופות אבל עדיין הרגשתי שאמא לא בטוחה בנוגע לכל הסיפור. קשה להאשים אותה, מה לעשות. אחרי שלוש שנים של חוזים ופסקי דין ועוד שנה של התמחות הייתי חייב לנקות ת׳ראש. לעלות על טיסת לילה לגואה כדי להביא אותי הביתה זה בטח לא היה לה קל, במיוחד כשכל הדרך חזרה הבן שלה ממלמל שברי משפטים על גוג ומגוג ומשיח וסוכנים שעוקבים אחריו. מדהים מה שתי טיפות קטנות יכולות לעשות.
פסיכיאטר אחד ראה שאני מציץ לחדרים, לפני שהוא הספיק להוציא מילה הורדתי אותו בבוקס והמשכתי לחפש אותה. אני לא יודע איך הם משבצים למחלקות אבל אני שמח שגורל ואני היינו באותו מעגל-אמון, היא הצילה אותי פשוט בכך שהזכירה לי שתמיד יכול להיות יותר גרוע. אשפזו אותה אחרי שהיא דקרה את אבא שלה בגרון עם סכין מטבח, לפני-כן היא התלוננה במשטרה כמה פעמים אבל לא היו מספיק ראיות, זו הייתה מילה כנגד מילה, האמת, רק ככה יכולה לתפקד חברה מתוקנת, עם חזקת החפות-מפשע כנקודת מוצא, במדינה דמוקרטית ראוי שימצו את כל התרחישים בטרם עוקרים אדם מחייו וכולאים אותו בדלת אמות, זה לא מושלם, אבל מוטב אלף אשמים המסתובבים חופשי מאשר חף-מפשע אחד שנאסר על לא עוול בכפו, דווקא במקרה של גורל, שהתלוננה בפעם הראשונה כשהייתה בת שמונה-עשרה, בית-המשפט בסוף פסק שהיא לא שיקרה, הוא אנס אותה מגיל שנתיים עד גיל שתיים-עשרה ואז עבר לאחותה, זה עדיין לא אומר שמגיע לו למות, הזכות לשוויון מוענקת לאדם באשר הוא אדם, ללא קשר למוצא, לאום, דת, מין או השקפה – אף מילה על אפצ׳ים אגב – ואין סיבה שפדופילים מגלי-עריות יוחרגו, גם הם בני-אדם באשר הם בני-אדם, השופט ציין, על-אף היותו מקרה שאינו-משתמע-לשתי-פנים של עשיית דין עצמי או לקיחת החוק לידיים בלשון הדיבור, היסוד הנפשי אצל הנאשמת היה נעדר, במצב של אי-שפיות זמנית, סעיף 6 א׳ 1 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, קובע שאשפוז כפוי מותר רק במידה ומתקיים התנאי, האדם חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות, והנה, קצת סבלנות אבל בסוף המערכת עושה צדק עם כולם, גם לאחר שהרכיב ההתנהגותי של היסוד העובדתי הוכח, נדרשו ארבע שנים ושלוש ערכאות, בכל זאת יש הרבה פשעים, צריך לחקור את כולם וכוח השיטור דל, מה גם שהיה לו עורך-דין כריש, הוא בחר ללכת על הקו של חופש התנועה, שמעוגן בעיקר באמצעות הפסיקה הישראלית, יש הטועים לחשוב שהזכות מעוגנת בסעיף 6 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אולם סעיף זה עוסק רק בחופש התנועה הבין-מדינתי, ולא בחופש התנועה בתוך מדינת ישראל, יש כמובן את סעיף 5 של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת, אולם מסייגים בסעיף 12, אין בכוחן של תקנות שעת-חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תקפו או לקבוע בו תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, מותר להתקין תקנות שעת-חירום מכוח הסעיף האמור שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות לפי חוק-יסוד זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש, אם אב שאונס את ביתו במשך עשור זו לא שעת-חירום אז אני לא יודע מה כן, אבא של גורל הורשע וקיבל 11 שנים, בניכוי התנהגות טובה זה יוצא שש ושני שליש. העניין עם האפצ׳ים, אגב, נמשך כבר שנתיים.
סוף-סוף הגעתי. היא שמעה אותי לוחש את שמה והדליקה את האור. אמנם היא שקלה שלושים קילו יותר, ככה זה עם התרופות זה קורה לכולם, משמינים בעיקר באזור הסנטר והמותניים, אבל אותו מבט תמים זרח מאחורי המשקפיים. נעמדנו אחד מול השנייה.
״מזל שאת פה. הייתי חייב לדבר עם מישהו נורמלי. כבר חשבתי שאני משתגע,״ אמרתי.
״בית-משוגעים בחוץ,״ היא אמרה, ״לא נראה לי שאני אתאבד היום, במיוחד עכשיו כשבאת. מחר נראה,״ גורל צחקה.
״רוצה לשיר?״ שאלתי.
״איזה שיר?״ היא שאלה.
״אווו, בייבי בייבי איטס א וויילד וור.. וויילד.. אהה.. אאא… אאאאפצצצ׳׳׳׳יייי.״
זה היה אחד רציני, דרגה תשע לפי הערכה גסה שלי, הכל בפרצוף של גורל מטווח של עשרים סנטימטר, אם היו מצלמים אותו במצלמה של MIT כנראה שהוא בכלל לא הספיק להתפרק לחוטים ונשאר בשלב הבלון.
גורל הורידה את המשקפיים, ניגבה אותם בחולצה, הרכיבה אותם וחייכה אליי.
״לבריאות.״
[1] זה אמתי, תקראו על זה – הייתי אנוס לצטט במדויק, כדי שלא אהיה חשוף לתביעה לפי חוק זכויות יוצרים, תשס״ח 2007.
[2] מצד שני, זכות הציבור לדעת.