קניתי תרנגול.
זה כבר כמה חודשים שאני מנסה להיגמל, ללא הועיל. התסמינים לא מותירים מקום לספק: הידרדרות כושר הראייה, הקמטים בצידי העין, שינוי קיצוני במצבי הרוח. אני מוכן לסבול את מרווח הגמילה, את עוויתות האצבע, את הפרנויה – ומה אם משהו קרה?
אך הקושי העיקרי היה הבוקר. כאשר היקיצה שלך, אולי הרגע הכנה ביותר ביום, בו הנשייה נובטת לכדי יש, כאשר הנשמה שבה ומשתרשת בתוך אותו גוף מוכר, ונאלצת להצטמצם ממצב צבירה של מרחבי רוח אינסופיים, חסרי חלל וזמן, לכדי היכלאות בתוך הבשר והדם שגבולותיהם כה ברורים והתכלותם כה מובטחת – כאשר כל זה מופרע מבעוד מועד על-ידי המכשיר הזה, גורלו של היום פחות או יותר נחרץ.
תוכל להפחית במינון, אך הוא עדיין יהיה שם, ברקע, מתרה ואופף כשדה פיח מסמא. מקלחת לעתים עוזרת.
על-כן נסעתי עם הטנדר לקיבוץ של סבתא וקניתי תרנגול. דירת חדר הפונה לאלנבי היא, ככל הנראה, אינה מרחב המחייה הטבעי של החיה המכונפת. היא נועדה להתפלש במדשאות אין-קץ, לנקר גרגרים שזה עתה הושלו מן האילנות, לנתר על פרגיות.
אבל כרגע אין דבר חשוב יותר מהגמילה, וכאשר יגיעו ארגוני זכויות בעלי-החיים להתדפק על דלתי עם השלטים הזועמים שלהם, וישפכו עליי דם של חתולים או משהו כזה, אצהיר שזהו תרנגול חופש.
הלא הוא שיחררני לחופשי.
מילא – הוא מטיל גללים בפינת החדר בערך פעמיים ביום, על כל פנים זה עדיף מאשר המכשיר הזה שמחרבן בפינת התודעה שלי כל שלושים שניות. הכל ממש מתחיל להסריח שם. מדהים כמה ציפור אחת, כלומר עוף, עוף אחד, מסוגל לשפר את איכות החיים, בתנאי שהוא לא הופך לעוף בגריל על איזה מנגל בנחלת בנימין.
לואי – כך החלטתי לקרוא את שמו, על שום הכרבולת שלו שהזכירה לי כתר. לואי קורא בדיוק בעלות השחר, לא ניתן לכוון אותו לשעה אחרת ואי-אפשר להחליף את הצליל שלו ל-harp או marimba. רק קוקוריקו קוקוריקו. מאחר שהיה עליי להסיח דעתי מן העובדה שלא אקבל את המנה שלי, שעות השחר הפכו ליקום שלם של יצרנות. הספקתי לכתוב שלושה עמודים, למתוח מעט את הזרועות והארבע-ראשי, מדיטציה של רבע-שעה, קצת פסנתר ושתי ביצי-חופש – הכל לפני שמונה בבוקר.
אט-אט החל לואי להשפיע על החיים של אנשים נוספים, אפילו מבלי שיכירו אותו. לפעמים אני חושד שהוא תרנגול קסמים. שכניי החלו להקיץ גם הם עם עלות השחר. תיארתי לעצמי שבמוקדם או במאוחר עליי לצפות לנקישות דלת זועמות, אבל אף-אחד מהם לא העלה על דעתו שבבניין מתגורר שכווי. הם גיגלו במכשיר שלהם ״קול של תרנגול עם עלות-השחר״ כדי למצוא הסבר לתופעה; מנוע החיפוש השיב פניהם ריקם.
פעם אחת ניגשה אליי השכנה היפה מלמעלה עם הכלב ושאלה אותי אם אני משמיע קריאת תרנגול בכל בוקר מהרמקול. אמרתי לה שלא. אני לא אוהב לשקר.
ביום בו לואי ברח מהמרפסת – כנראה ראה את אחד מהברווזים שבאורח פלא מגיחים מפעם לפעם במזרקה באלנבי – הייתי אנוס לכוון את המכשיר הזה לשעה שמונה בבוקר.
רק ליום אחד, עד שאתארגן על קוק אחר.
מאז עברו ארבע-מאות שמונים ושבעה ימים.
ארבע-מאות שמונים ושבעה ימים של marimba.