היה ברור לכולנו שזה רעיון גרוע.

נכון, שחר נפל מקורס טיס ממש רגע לפני שקיבל כנפיים, ואני, סבא שלי היה טייס. פעמיים בשנה הוא נהג לקחת אותי אתו לאילת, בקוקפיט. כשעוד הייתי קטן, אהבתי לשבת על הברכיים שלו, להחזיק את ההגה שזז מצד לצד בעצמו, ולשחק בטייס בכאילו. אבל כשהייתי כבר בתיכון, סבא היה מסביר לי כיצד מחזיקים את ההגה כדי למנוע הזדקרות, מה עושה כל אחד ממיליון הכפתורים, ואיך מדברים בקשר עם מגדל הפיקוח. וכשהשתרר פתאום שקט, בין ההסברים, ידעתי שעכשיו אסור לדבר אתו, רק להסתכל עליו מהצד, מביט קדימה לעבר הכחול שאין לו סוף. אני כמעט בטוח שפעם אחת אפילו ראיתי דמעה.

התכנית הייתה כזו: נכנסים לנתב״ג באישון לילה דרך השדות של לוד, ישר למנחת, בלי דיוטי-פרי. לחטוף מטוס זה לא מסובך כמו שחושבים. אין לו אזעקה, אף-אחד לא טורח לנעול אותו, והמפתחות בדרך-כלל נשארים בפנים. בשבועיים שלפני כן, נכין מיפוי של זמני-התדלוק ופרוטוקול התחזוקה (ניר מתמצא בהצלבות נתונים וכל הדברים האלה). בתקווה שמסלול ההמראה לא ישתנה ברגע האחרון, נוכל לטפס במעלה המדרגות הצהובות ברגע הנכון, לנעול את יציאות החירום, ולפני שפקח הטיסה יבין מה קורה אנחנו כבר באוויר.

האמת, לא הייתה לנו ברירה. אמיר היה תקוע בקומה השמונים וארבע במנהטן, לבד, ובחוץ משתוללת המגפה. ואם יש משהו שדוד המ״פ לימד אותנו, שנה לפני שנורה בעזה מאש כוחותינו, זה אף-פעם לא להשאיר את אחינו לבד בשדה הקרב.

הכל היה יותר קל אם אפשר היה פשוט לקנות כרטיס טיסה ולנסוע להביא אותו. אבל בשביל לעשות את זה אני צריך לדחוף שוב את המקל הזה לתוך הגוף שלי, ובשיא הרצינות, אני לא יודע אם אעמוד בזה.

צריך לדחוף אותו לפני שהולכים לעבודה, לפני שנכנסים לסופר, אם רוצים לבקר במוזיאון, ולפעמים סתם אם עמדת במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. והם תמיד דוחפים אותו כל-כך עמוק, מה הם כבר מקווים למצוא שם. גם אני וגם שחר קיבלנו מזה פיסורה כרונית חמורה, ולניר יש טחורים. הממשלה דחפה לנו את המקל הזה לתחת כל-כך הרבה פעמים, שעוד פעם אחת פשוט לא באה בחשבון.

כן, אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל אצלנו בודקים את המגפה דרך פי-הטבעת. שמעתי שבניו-יורק בודקים דרך האוזן, בסין דרך תעלת-השופכה, ובאירופה דרך האף, וגם שם דוחפים את זה עמוק, עד המוח, אנשים כבר מאבדים את חוש הריח. הלוואי שהייתי מאבד את חוש הריח. דוחפים לנו פה את המקל לתחת לעיתים כה תכופות, שכל המדינה כבר מסריחה כמו חרא. עוד בדיקה אחת ואני אתחיל לדמם במעיים.

הגענו לגדר בשלוש-אפס-אפס, וניר, שהיה קצין ביהל״ם, נטרל את החיישנים, כמו שמנטרלים מחבל; כמו שוויץ. הוא ניסר פתח קטן ככל האפשר בזמן שהוצאתי מהתיק את המדים הזוהרים, והתקדמנו לעבר המסלול.

הבוינג 747 של אמריקן איירליינס בדיוק סיים להתמקם לאחר התדלוק, ואחרי שעצר, רכב השירות עם המדרגות הצהובות חנה לידו. חיכינו עד שבקר הטיסה יעלה לסריקה, ופתחנו סטופר. לוקח לו ארבע דקות להגיע לצד השני של המטוס, וברגע הזה טיפסנו מעלה והתחבאנו בתאי-האחסון שמעל המושבים. חיכינו שהדלת תיטרק, ומיהרנו לעבר הקוקפיט. שחר התיישב במושב הקברניט, אני לידו, ניר מאחורה. חיממנו מנועים, התעלמנו מהקריאות המבולבלות של מגדל-הפיקוח, ובסיעתא דשמייא המראנו.

לאחר שהטייס האוטומטי נכנס לפעולה, ושטנו לנו בתוך השמיים השחורים הבהירים, לא היה כבר טעם להמשיך להתעלם ממגדל-הפיקוח. שחר הסביר להם כיצד נאסוף את אמיר מהבניין ונחזור, התעקש שלא הייתה לנו ברירה, וזהו. עדיף לבקש מחילה מאשר רשות, הוא אמר, והזכיר איך זייפנו גימלים בטירונות כדי שאמיר יוכל לצאת עם רז בסילבסטר.

אחרי שלוש שעות בערך עיניי החלו נעצמות. הכנתי קפה בירכתיים וזה מיד עשה לי לשירותים. כמה אני שונא ללכת לשירותים מאז המקלות האלה. יש לי פק״ל חרבון קבוע, ביד שמאל מחזיק בידית, אז מניח את כפות הרגליים על האסלה וכורע, וביד ימין מותח את לחי הישבן כדי להרחיב את החור. מה שפעם היה אחד התחביבים המועדפים עליי, הפעולה השורשית, הבסיסית, הארצית ביותר, שלאחריה מברכים אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, הפכה לכאב שלא ברא השטן, אבל עדיין לא מספיק נורא, מסתבר, כדי להקים מרד. וכל פעם אני נזכר במקל המקולל הזה, ובאחות שעטופה במפית, איך אני מתכופף, איך היא מכניסה אותו לפתח, בתנועה אינסטינקטיבית אני מתכווץ ומנסה לדחות את העצם הזר שנכפה על הגוף שלי, הוא עולה במעלה התעלה ושורט את הדפנות, בתור גבר זה הכי קרוב לאונס שאני יכול לתאר.

לפני שאני מוריד את המים, אני בוחן את מה שיצא עם איזה מקל או קיסם, כמה רך או קשה, האם הסובין עזרו, ואז רושם בפנקס המעקב. מילאתי את הכיור במים והתיישבתי בפנים. עשר שניות אחר-כך נכנסנו לכיס-אוויר, ותוך כדי שמי הבידה המאולתר ניתזים לכל עבר, שמעתי את האוויר, שתכנן את כל זה אך ורק לצרכי בידור אישיים, צוחק.

הבוקר עלה עם זריחה ארגמנית שצבעה את פנים המטוס.

איפה יותר קל למרוח את המשחה, חשבתי, בביזנס או בתיירים, בסוף החלטתי שעדיף תיירים, כי צריך לשכב בתנוחת עובר ושם אני יכול להתפרש על שורה שלמה. כמה פגיעות יש בתנוחה הזו, שלא לומר השפלה. אומרים שזו אחת מתופעות הלוואי של המגפה, פיסורה, וכולם פשוט מתכופפים. כולם פשוט מתכופפים! אני בכלל חושד שהאחיות שדוחפות את המקל נהנות מזה. תעשיית הפרוקטולוגיה חוגגת, ושמעתי שביל גייטס התחיל להשקיע בפרדסי שזיפים. הושטתי את היד לאחור, ובזהירות מרחתי את המשחה על העור הרך, בלי לשרוט אותו עם הציפורן, זה מה שחסר לי.

חזרתי לקוקפיט, וסבא ישב שם, במושב הקברניט. מאז שסבתא מתה, מצבו הידרדר, הרופאים לא מצאו כלום, אבל אני ידעתי טוב מאוד מה יש לו, לא צריך ללמוד שבע שנים בשביל לדעת שזו הבדידות, הבדידות הורגת. עברו שנתיים מאז שראיתי אותו, ורציתי לרוץ ולשבת לו על הברכיים, אבל ידעתי שאסור, ושמותר רק להסתכל עליו מהצד, מביט קדימה לעבר הכחול שאין לו סוף. כשהדמעות התחילו לרדת, יצאתי החוצה, כי לא רציתי שהוא יראה אותי בוכה.

מיסטר פיסורה טו דה קוקפיט פליז, מיסטר פיסורה טו דה קוקפיט פליז. קולו של שחר מילא את המטוס, ולאחריו צחוקו של ניר. כשנכנסתי הם שוב היו שם, משחקים שש-בש, וניר הוביל 3-1.

עוד שלושים דקות נגיע לניו-יורק; שייטנו בגובה של 35 אלף רגל, הלחץ מתחת לכנפיים יציב, מד הדלק מבשר-טובות. אמנם אנו מרחפים לנו בחלל הריק, וההגה בכלל לא בידיים שלנו, אבל הנה, הכל מתנהל לפי אותם חוקים, הם פועלים בשמיים כמו בארץ, או במילים אחרות, כמו למעלה, כך גם למטה.

התקשרתי לאמיר בטלפון הלווייני, הוא יצטרך לקפוץ בזמן, לא שנייה לפני, לא שנייה אחרי, שחר יטה את המטוס, אני אפתח את הדלת והוא ייכנס פנימה, כמו כדור לסל עם הבאזר, קצת מפחיד, אבל כבר ראינו דברים קשים יותר ברפיח, וכשנגיד לו אמרנו לך, זה קארמה רעה למכור מלח במאה דולר, ועוד מלח של עידן עופר, אני מקווה בשבילו שהוא לא יתחיל עם הטיעונים שלו על השוק החופשי וכל זה.

תפסנו עמדות, חגרנו חגורות, המטוס התקרב לבניין ונטה הצידה, פתחתי את יציאת-החירום והאוויר נדחף פנימה בעוצמה, כאילו הוא ממש חיכה בחוץ להיכנס, הכנף שפשפה קצת את הבניין אבל אמיר צלל בדיוק לתוך הפתח וסגרנו את הדלת. עכשיו לא היה זמן לחגיגות, צריך להגיע לשווייץ, בכל זאת מדינה ניטרלית, התקשורת בטח כבר מחכה שם וגם האמבולנסים, הגברנו למהירות המקסימלית, תוך רבע-שעה דילגנו מעל האוקיינוס האטלנטי ואחרי שתי דקות נוספות כבר היינו מעל פריז, כנראה שהמנוע נפגע בזמן שנטינו במנהטן, כך או כך משהו הפסיק לעבוד, כל שנשאר היה להחליט לאן להתרסק, מהתקרה השתלשלה מסכה, מסכה ומצוף צהוב במשקל מאתיים גרם, והרי המטוס הזה שוקל מאתיים אלף קילו, שתדעו שהרגעים האלו הנוגעים במוות, אותן שניות מחניקות, נצחיות, מציאותיות, הם הרגעים מלאי-החיות מכולם, נודע שם יותר מאשר בחיים שלמים של עדנה, אני רק יכול לומר שהרגשתי שמשהו מחזיק אותי, כנראה האוויר, ותמיד החזיק ותמיד יחזיק, יותר מזה אני לא יכול לספר לכם אתם תאלצו להתאזר בסבלנות, פתאום שמתי לב ששחר מנתב את המטוס לעבר איזה בניין, הוא היה לי מוכר, כן, צילמו אותו בחדשות, זה מטה ארגון הבריאות העולמי בז׳נבה, הסתכלתי החוצה מהחלון בפעם האחרונה, השמש עטפה אותי ואני חשבתי, איזה עולם יפה.

איך אני מספר לכם את כל זה? ובכן, בגן-עדן זכינו למעמד של קדושים-מעונים, בערבית קוראים לזה שאהיד. המעמד מקנה זכות להעביר מסר אחד ארצה ושבעים ושתיים בתולות (ארבע משלי כבר לא בתולות). אני חייב לזוז, יש לי פגישה עם הבתולה החמישית, רק עוד דבר אחד, בנתיחה-שלאחר-המוות, יצאנו חיוביים, מסתבר שכולנו הדבקנו זה את זה, ככל הנראה בטיסה, טיסות זה באמת דבר מסוכן בימינו, חבל שלא שמנו את המסכות שהשתלשלו מהשמיים, בכל אופן המגפה הארורה הזו גבתה את חייהם של ארבעה קורבנות נוספים, וכל-כך צעירים בלי מחלות רקע, שתלך לכל הרוחות.