הגשם בא ושתף את העיר.
אף-אחד עוד לא ידע אז, כשכל הסיפור הזה התחיל, שהוא יהיה כזה מלוחלח. כולם חשבו, קצת מטאטא, קצת ספונג׳ה, והכל יחזור לקדמותו. אבל הטינופת שנשתפה מהכבישים, הרפש שהיה תקוע במרזבים, הזוהמה שנצטברה בחריצים שבגלגלי המכוניות, יש דברים שרק גשם יכול לנכות, ולא סתם גשם, צריך מבול.
התעטפנו במעילים ומגפיים ויצאנו, אמא ואבא למשרד, אני לבית-ספר. שאר הילדים מגיעים במכוניות, אבל אנחנו תמיד נוסעים באוטובוס, גם כשיורד גשם. באותו יום האוטובוס היה קול-קח מלא שאי-אפשר היה לעמוד בלי לגעת באיזו ברך. כשהגיעה הטחנה שלי, אבא קרע בין כל האנשים, שם לי את הברדס על הראש, משך בסרוכים, ושאל אותי אם אני מפחד. אמרתי לו שקצת. גם אני! הוא אמר, ואז תפס אותי ביד אחת, שם אותי על הכתף, תפס את אמא ביד השנייה, והם רצו איתי עד לשער הבית-ספר.
אני בכיתה ה׳, אבל המורה אומרת שאני חולמני כמו ילד בכיתה ב׳. התבוננתי בגשם שעושה צורות על שמשת החלון, קול פעם על טיפה אחרת, שנוזלת לבדה ברחבי הזכוכית, כאילו מחפשת משהו, עד שהיא מוצאת ערוץ קטן שיצרה טיפה אחרת ומצטרפת אליו. כשהיכה ברק, ספרתי כמה שניות יש בינו לבין הרעם. פתאום קול הילדים התחילו לצאת מהכיתה, ורק בדיעבד הבנתי שנפלו כמה עצים ועמודי-חשמל בעיר, אז החליטו לשלוח את קולם הביתה.
ברחוב היו אנשים עם מטריות, שעוד שנייה התעופפו ברוח, וכאלה שלבשו שקיות-זבל. אבל לא היו הרבה. הרוב העדיפו לחזור מהר הביתה, לשתות שוקו חם ולצפות בחדשות. הקריינית…
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
