כף-הרגל שלה נגעה בשלי בזמן שרקדתי. יכול להיות…?
משכתי את השאיפה כדי להריח אותה, קרם סינתטי אבל יקר, קודם, כשהיא עברה צמוד אליי, מחזיקה לחבר שלה את היד. אולי בעצם זה היה בעלה, לפעמים אני שוכח. את הגיל.
המשכתי לרקוד בזמן שהלהקה ניגנה קומבייה. הגיטריסט ספרדי, הסקסופוניסט ברזילאי, החצוצרן צרפתי והבסיסט גרמני. הסתחררתי קצת, אני לא מכיר אף-אחד בליסבון אז אני רוקד כמו הסקסופון.
פעם שנייה.
זו לא הייתה ממש היתקלות, יותר טפיחה. עם הסוליה שלה על החלק העליון של הנעל שלי.
הסתכלתי על המגף השחור שלה, דומה לדוקטור מרטינז אבל יותר אלגנטי. נשי, איכשהו.
היא שמה את המעיל שלה על הכיסא מאחורינו, הכיסא שלי, בלי לדעת. אז נצמדה לחבר שלה, שלא ממש רקד, רק זז קצת כשהיא הזיזה אותו. הוא ניגש לקנות בירות, וחזר לבקש ממנה שני יורו שחסרים לו. היא הוציאה את הארנק.
בכנות, איך שהיא נכנסה הרגשתי את זה, כמו מגנט. אבל אני מרגיש את זה לעתים כל-כך קרובות שלמדתי להתעלם, לרקוד כאילו זה לא קורה.
בפעם השלישית שהיא טפחה, כמו שולחת מסר במורס, היא ביקשה סליחה, והניחה יד על הזרוע שלי.
זו ההפרעה הנרקיסיסטית, הסעיף של החשיבות העצמית המופרזת. זה שחושב שכל אישה בחדר מעוניינת בו. יש אנשים כאלה.
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
