כשיצאתי דרך החלון הדלת כבר הייתה סגורה.
מזה זמן מה שאיני נכנס דרך דלתות אלא אם כן הן פתוחות – קיבלתי את ההחלטה הזו פה-אחד לאחר תקרית הדלת הנעולה.
להיות אחד שנכנס רק דרך דלתות פתוחות עלול לעורר נגדך המון זועם נושא לפידים. הלא הם, שכל חייהם עסוקים בלנסות ולפתוח דלתות, לעתים נעולות, לעתים סתם סגורות, אבל סגורות מאוד – כל משאלתם היא שפעם אחת תיפתח הדלת מאליה.
אבל אותה פעולה של לחיצה ממושכת על ידית, ובכלל כל מה שמתלווה אליה ומתרחש שם במנגנון של הצילינדר, שלא לדבר על הכוח הצנטריפוגלי הנדרש לסיבובו של המפתח והתרתו של הבריח – כל אלו לא בשבילי. הם לא יותר מזיכרון סגור ורחוק.
אני חי את חיי כרגיל, כמעט. אם דלת המשרד אינה פתוחה לרווחה כשאני מגיע בבוקר, אני פשוט הולך הביתה. בביתי אין חפצים יקרי ערך, כך שהפרצה לאו דווקא קוראת לגנב. מה גם שסטטיסטית, סביר יותר שגנבים יחמדו את מה שנמצא מאחורי דלתיים סגורות. מניסיון, או שהם לא באמת מאמינים שהדלת פשוט פתוחה ואפשר פשוט להיכנס ולקחת, או שהם אוהבים את האתגר. כמו שיש אנשים שנכנסים רק דרך דלתות פתוחות (כמוני), יש אנשים שמתעקשים להיכנס רק דרך דלתות סגורות.
אז לגבי תקרית הדלת הנעולה. למען האמת, איני אוהב לנבור בתקרית הזו, שכן היא בעצמה הינה דלת כבדה מברזל, נעולה, חורקת, עם קוד של כספת, בתוך חדר נסתר בזיכרוני. ובכל…
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
