הסיפור הזה לא ייכנס לתכנית הלימודים של משרד החינוך. ובאמת, הוא לא מתאים לילדים. כשדן-דן ראה בפעם הראשונה נערה קוריאנית מקבלת שמונה זרגים בבת-אחת, הוא היה בן אחת-עשרה.
ג׳רבי, הילד מהשכבה מעל שמעשן סיגריות והולך מכות, הראה להם את הסרטון מאחורי האולם באייפון שלו. תראו, זה כאילו הפרפר עף, ג׳רבי צחק והצביע על הקעקוע שהיה לנערה על הבטן. דן-דן הרגיש שהוא עושה משהו אסור, בעיקר בגלל ההבעה הנכלמת על פניה של הנערה, על כל פנים הוא רצה לעשות מזה עוד. עדיין לא הרשו לו אייפון, אז כל הדרך הביתה הוא שינן, פורן כמו פופקורן, פורן כמו פופקורן, פורן כמו פופקורן. כשהגיע לחדר שלו הוא נעל את הדלת, כתב פי או אר אן בגוגל, והעולם השתנה.
הוא לא ידע בדיוק מה עושים, עד שראה איש שרירי באחד הסרטונים, מושך בבולבול שלו עד ששליכטות של ג׳לי לבן יצאו ממנו, לתוך הפה של אישה שחומה שגם לה היה קעקוע, וקצת לעיניים. הוא עשה כמוהו, זה היה נעים, במיוחד בנקודה מסוימת בחלק הפנימי של הבולבול, מתחת לקצה. הוא עבר למשוך רק בנקודה הזו, האישה בסרטון הזיזה את הרגליים שלה לצדדים ושיחקה עם הפות שלה, ואז, ברגע אחד, המוח שלו התנתק, רעד עבר לו בכל הגוף והכל נהיה שחור אבל גם לבן, כשהוא פקח את העיניים היה ג׳לי לבן על הירך, על כפות הידיים וקצת על המקלדת.
למחרת, הדס אמרה לו היי בשיעור ספורט. היא לבשה גופייה מכותנה בצבע תכלת. עדיין לא הייתה לה חזייה כמו לבנות בשכבה מעל, הציצים שלה רק התחילו לצאת, הם נראו כמו…
הסיפור ממשיך בספר המלא. אפשר לרכוש אותו, או לבקש עותק מוזל או חינמי. מחילה על הטריק השיווקי.
